יום שני, משושי זויתן, חם.
החניכים נכנסו למים והעיניים שלי צופות-לא-צופות בהם.

אני נזכר בפעם האחרונה שהייתי כאן איתך, רואה את ההבדל שהטבע
חרט פה. רואה השפעה של חצי שנה גשומה במיוחד.
המים כל כך גאו פה שאבני הבזלת עם צורת השש שלהם נעלמו. אפשר
בקושי להבחין במתאר של האבן העליונה.

אני נזכר, ושואל את עצמי אם הייתי צריך אז להכנע ללב שלי
ולהפיל עליך את הסוד שלי. מה שחשתי אז כלפיך. הרצון הזה,
התמים, להיות איתך לנצח.

בדרך, כשהברך שלך הזכירה לך שאת אנושית, כל כך רציתי לעזור לך,
לגעת בך, לנסות לסדר את הכל, שלא יכאב יותר.
והעיניים שלך...

השמש מכה בי, אני הוזה אותך נעלמת מאחורי השיח וחוזרת רטובה
ממים, בלי סנדלים.
כי שכחת אותם. שם.

אני נזכר שהלכתי לשם או יותר נכון שחיתי, ואת ביקשת שהם לא
ירטבו למרות שזה "שורש". אז הרכבתי רפסודה מבקבוקים וניילון.
שחיתי כשיד אחת אוחזת ברפסודה שלך, כדי שהמים לא יגעו בהם, לא
יגעו בך.
והחום...
היה ממש חם אז. למרות שהסתיו עמד בפתח.

אחר כך נסענו לבית של עדי, ואני שמחתי לראות אותה. כשהיא פתחה
את הדלת היא מיד שאלה: "איפה הילדה שלי?" ואז נכנסת ולא היה
אכפת לה לחבק אותך, למרות הטיול.

ואני כל כך רציתי לחבק...