מאז ומתמיד האמנתי בפיות. עוד מאז ילדותי.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי פייה.
זה היה בסרט "פיטר פן" של דיסני , צפיתי לי בתמימות עד שראיתי
את המחזה המרהיב ביותר שיכלה לראות אותה ילדה קטנה ותמימה
שהייתי , ראיתי את הפייה טינקרבל ופשוט התאהבתי ביצור הקטן
והקסום הזה.
וכעבור כל כך הרבה שנים שבהן עברתי לא מעט אפילו די הרבה פגשתי
סוף סוף פייה אמיתית מוחשית וקסומה .


"So I lay my head back down...
And I lift my hands
And pray to be only yours
I pray to be only yours
...I know now you're my only hope"


קולות . . .
קולות של ילדים צוחקים , מכוניות נוסעות , ציפורים מצייצות .
יושבת וחושבת מחשבות נודדות , אהבות נכזבות .
צלצול , בין רגע מתנתקת מן העולם והקולות הסובבים אותי וכל
שהיה באפשרותי לשמוע זה את אותו צלצול טלפון שאני מכירה כה טוב
.
בתמימות וחוסר מודעות הושטתי יד מלמטה והרמתי את השפורפרת .
ונוכחתי לדעת שאותו קול חמוד ופתטי במעט שלו ציפיתי לא היה
הקול מהצד השני של הקו.
ובמקומו . . . נשמע קול מיוחד קול מסקרן קול שכששמעתי אותו
אותו לראשונה משהו אצלי השתנה .
באותו רגע עוד לא הבנתי מה קרה , את זה הבנתי כמה ימים אחרי.
התחלנו לדבר , מאותה שיחה זה הפך לעוד שיחה ועוד שיחה ועוד
שיחה עד שהתמכרנו.
הגענו או לפחות אני הגעתי למצב שהרגשתי שבלי לשמוע ממך לא
אעבור את היום.
נתת לי להבין שזה הדדי.

את.
את פשוט לא יצאת לי מהראש , השם שלך שפעם היה כה חסר משמעות
הפך להיות כל כך משמעותי ואהוב.
מאז ששמך עבר בין שפתי מאז שאמרתי את שמך בקול רם בפעם
הראשונה... הוא , הוא פשוט נכנס לראשי וליבי ומשם לא יצא.
נשמתי ולא נשמתי , הרגשתי ולא הרגשתי.
תחושת התסכול והבלבול הנוראית לא עזבה אותי עד כדי כאב .
הרגשתי כמדממת.
כל כך הרבה שאלות שיש לשאול ורק תשובה אחת גורלית שהפחידה אותי
, כל כך הפחידה אותי.
לא!!! אני לא כזאת!!! אני לא יכולה להיות כזאת! אני כזאת?!? לא
שזה רע . . .כן? מראש סליחה . . .
תמיד תמכתי והייתי בעד חברים שלי שהיו כאלה. אבל אני? יכול
להיות? מה הסיכוי? מי אעלה על דעתו דבר שכזה. מה קורה לי? מה
עובר עלי? אני ואת , אני ואת , פתאום זה כל מה שיש אני ואת אין
יותר אני רק אני ואת.

אני בבית שוכבת מותשת על המיטה ומנסה להשליט סדר בסערה
שמשתוללת בתוכי ולהבין מה לעזאזל אני מרגישה.
אני מבולבלת , אני מותשת , אני מפחדת , אני . . . מאו..מאוהבת
? ! ?
מאוהבת!!! אני מאוהבת!!!
מאוהבת ב- בת!
אני  מאוהבת  בך  -  בבת.
אבל זה הגיוני? גדלתי בבית כל כך שמרני שדבר כזה פשוט לא
אופייני.
אבל עדיין תמיד ידעתי שיום אחד אני אתנסה עם בת , אבל בקטע
מיני בלבד לפחות זה מה שתמיד חשבתי ותכנתי.
להתאהב ? באמת שלא היה בתכנון ובא בהפתעה גמורה.
אבל כשאני חושבת על זה עכשיו זה דווקא די הגיוני...
אחרי לירן , האקס שלי שאהבתי אותו כמו שבחיים לא אהבתי אחר ,
נשבעתי שלא אהיה עם בן אחר יותר כי אני פשוט לא מסוגלת , יש
יותר מידי כאב שמקיש על חלון ליבי ולא עוזב.
והנה אני פתאום מאוהבת במישהי מדהימה , מאוהבת אהבה טהורה וכנה
עם כל הנשמה.
אולי זה מה שאני צריכה?

ערב , את צלצלת ורצית שנדבר וכחיילת מצייתת הלכתי מרצוני כמובן
לגן התיישבתי וחיכיתי לצלצול בלי לדעת כמה השיחה שעומדת
להתקיים גורלית ושהיא ההתחלה - ההתחלה שלנו.
פתאום , צלצול עניתי.
מאותו הרגע פשוט נסחפנו וזרמנו בים של רגשותינו אחת כלפי
השנייה בלי מצופים
חיות את הרגע את האהבה.
אמרת לי פתאום סתם כך בלי התרעה או אזהרה מראש שאת אוהבת
אותי.
ובאותו הרגע הבנתי שהדבר העצום שקורה לנו לא בשליטתנו ,
ושכן , אני אוהבת אותך , כל כך אוהבת אותך.

עברו בקושי יומיים וכבר קבענו להיפגש .
"ניפגש בעזריאלי ואז ניסע אליי" אמרת.
בלילה שלפני לא ישנתי , הבטן התהפכה לי , מהתרגשות אני מניחה.
והזהרתי אותך "תראי אני ביישנית לפחות בפגישה הראשונה..."  
בהמשך התברר לשתינו כמה זה נכון - או לא.

בוקר, שנראה פתאום כנפלא - ציפורים מצייצות ושרות מזמורים ,
מזג אוויר נעים , אני ואת נהיה יחד בקרוב.
נסעתי עם אבא לעזריאלי ובדרך כל הזמן תהיתי בפגישה שעומדת
להתקיים והרי זו לא סתם פגישה , אני אמורה לישון אצלך לפי
התכנון.
מה יקרה אם אני אבהל להיות עם בת? אם יהיה לי מוזר?
סיכמנו שאם אני ארצה שנתנשק אני אגיד לך שזה בסדר לנשק אותי כי
אני ביישנית ולא יוזמת בד"כ ,
ושוב- בהמשך סתרתי את זה אבל נגיע לזה עוד מעט.
הגעתי לעזריאלי שעתיים לפני שאת היית אמורה להגיע ולא ידעתי מה
לעשות עם עצמי .
הייתי בלחץ אטומי לא יכולתי לאכול , לשתות , כלום.

הסתובבתי בין החנויות הסגורות , הסתכלתי בחלונות הראווה
המרהיבים ומיד לקיתי בגעגועים לעשיית השופינג המטורפת שלי.
פתאום , בהמשך שורת החנויות נפתח אור חזק באחת מן החנויות ,
התקדמתי לעברה ושמתי לב שזו חנות שעוד לא ראיתי בעבר כשהייתי
בעזריאלי. ואני ועזריאלי כמו אחים - תאמיני לי.
נכנסתי באיטיות לחנות וחייכתי למראה כל דבר מופלא ויפה שמכרו
שם , אבל הפעם ? הפעם הסתכלתי על כל פריט ופריט בצורה שונה .
הרגשתי שרק אם אקנה לך משהו אני אצליח למתן במקצת את דפיקות
הלב החזקות והמהירות שיש לי כתוצאה מההתרגשות.
ברקע , נשמעה "התקווה" של סאבלימינל - השיר שאת כל כך אוהבת .
זה הזכיר לי אותך , חייכתי ,
לא שיצאת לי מהראש לרגע קט כן? ..
לפתע בסוף החנות ראיתי אותה כאילו קראה לי ללא קול בשפה מיוחדת
רק לשתינו .
פייה - המתנה המושלמת בשבילך. כי את הפייה שלי.
קניתי אותה ושמחה הלכתי לחפש מקום לשבת בו ולהמתין בו לבואך
הקרב ובא.
לאחר חיפוש נכזב ללא תוצאות נזכרתי במקום ישיבה המשקיף על
הכביש , המכוניות והאוטובוסים מגיעים - ביניהם שלך גם.את יודעת
שלצפות במכוניות נוסעות מרגיע אותי.
הגעתי לשם והתמקמתי , בהיתי במכוניות ושקעתי . המחשבות והפחדים
התחילו לרוצץ במוחי הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ.
ליבי החל הולם בחוזקה כפי שלא הלם עוד מעולם גם לאלפני הפגישה
עם לירן האקס ה"מהולל" שלי .
ואז כצלצול הגואל צלצל הפלאפון וזו היית את עם הקול המדהים שלך
שכאילו נלחם עם השדים שהתרוצצו לי בפנים בנסיון להרגיע אותי אך
ללא תועלת משמעותית. סיימנו לדבר.
שתי חיילות וחייל התיישבו בשולחן לידי , והוציאו אותי מהריכוז
במחשבות ששהיתי בו קודם.
בדיוק עברה בי המחשבה שאין לי מושג איך את נראית אני רק יודעת
שיש לך שיער אדום -לא חום - מתולתל , איך אני אזהה אותך?
המשכתי לבהות בכביש העמוס רכבים נוסעים וצופרים.

פתאום קול מוכר הוציא אותי מבועת המחשבות שלי הסתובבתי וראיתי
במעבר בין השולחן שלי לבין של החיילים מישהי יפה כל כך כפייה
שהגיעה מן האגדות שהיה נראה כאילו מדברת אליי "סוף סוף" היא
אמרה - נראה לי .
לא ידעתי אם היא מדברת אליי או לחיילים אבל עניתי לה , קיוויתי
רק שלא תפנה ברגע האחרון לשולחן שלהם כי זו תהיה פאשלה .
ואז הבחנתי שלאותה נערה יפהפייה יש שיער אדמוני מתולתל וארוך
ושהיא פונה לשולחן שלי , אליי.
היא התקרבה ונתנה לי את החיבוק הכי גדול חם ואוהב שיש ולא
הרפתה ממני - בדיוק מה שהייתי זקוקה לו כל כך הרבה זמן שנראה
כמאות שנים.
לאחר כמה דקות שעמדנו מחובקות ונראו כנצח , שחררנו לאט אחת את
השנייה וכל אחת התמקמה במקומה מצידי השולחן הצופה על הכביש
העמוס.
"יש לי משהו בשבילך" אמרתי לה , והבאתי לה את הפייה שקניתי לה
קודם. היא חייכה.
לאחר חלטה משותפת קמנו והלכנו לתחנת האוטובוס ומשם עלינו על
אוטובוס לכיוון ראשון לציון .
לאורך כל הדרך לתחנה ובנסיעה החזקנו ידיים ולא עזבנו.
פשוט דיברנו , שמתי לב שפתאום הביישנות שלי נעלמה והתפלאתי
במקצת שהיא לא הופיעה עדיין כבדרך כלל .

לאחר נסיעה בלתי מורגשת של כ- ארבעים דקות הגענו ליעד הסופי
שלנו עם אוטובוס זה ועברנו לנסיעה במונית שלקחה אותנו למעין
מסע קסום , נסענו בין שדות ירוקים , שדות עם פרחים , שמיים
כחולים והכי חשוב ישבנו אחת ליד השנייה ועדיין אחזנו ידיים -
לא הרפנו .
המסע הגיע לסיומו , ואני ואת? אנחנו רק התחלנו במסע משלנו .

הגענו ליישוב שלך .
הובלת אותי לדירה שלך , התמקמנו וסיכמנו שנשכב לישון קצת בכדי
לאזור כוחות מאחר ובלילה לפני אף אחת מאיתנו לא ישנה .
כל אחת תפסה את מקומה במיטה שלך , את ליד הקיר ואני לידך.
אבל משהו בי השתולל מבפנים. לא הבנתי בדיוק מה זו ההרגשה הזו
ומה מתחולל בי ובנפשי אשר כרגע לא שקטה.
את הבחנת בחוסר השקט שלי ונגעת בי קלות בכדי לבדוק שאני בסדר.
"קרה משהו?" שאלת , "לא הכל בסדר" עניתי.
המשכנו לשכב שם על המיטה שבמחשבותיי נדמתה לתהום ענקית שאני
עומדת ליפול לתוכה יודעת שרק דבר אחד יכול להצילני ממנה מן
הנפילה הארוכה לתהום העמוקה .
הבנתי מדוע אני כל כך לא שקטה , ולמה מתחוללת בתוכי סערה .
רציתי לא לא רציתי הרגשתי שאני צריכה פשוט מין צורך כזה נפשי
וגופני לנשק אותך אבל פחדתי כל כך פחדתי שזה מוקדם מידי ויהיה
לי מוזר ואני אהרוס הכל. כי בתוכי כל כך רציתי להיות איתך אבל
לא הייתי בטוחה אם אני מסוגלת אם לא יהיה לי מוזר מידי אם זה
אפשרי.
הסתובבתי ונשכבתי על הגב, בהיתי בתקרה כחולמת בהקיץ והתלבטתי
ביני לבין עצמי מה לעשות איך להמשיך הלאה וכיצד להגיב לצורך
העצום שמנסה להתפרץ מתוכי ולצאת החוצה לאוויר העולם בכל נשימה
ונשימה שלי.
לפתע , הסתובבת אליי ורכנת מעל ראשי בכדי לבדוק אם אני בסדר,
הבטתי בך , את היית כל כך יפה והרגע היה קסום וכל פחד בי
שמקודם התנגד לצורך שניסה להתפרץ פשוט נמוג והתפוגג .
ואני? עשיתי את הבלתי יאומן.
נישקתי אותך, ישר על השפתיים עם לשון כמובן , נשיקה כזאת
מדהימה מלאה בתשוקה שבערה בשתינו , נשיקה שגרמה לי לראות
כוכבים ולהבין ולהפנים שיש לי עתיד, והעתיד שלי הוא איתך וכל
מה שלפני כמה דקות היה לא וודאי ומעורער התבהר .
"את יודעת מה מוזר?" אמרתי ,לאחר ששפתותינו הלוהטות מתשוקה
ואהבה נפרדו.
"מה" ענית לי בהיסוס קל .
"שזה לא היה מוזר זה היה פשוט נכון" עניתי לה.
חייכתי. גם היא חייכה . חיוכים של אושר.

נשארתי אצלה שלושה ימים. שלושה ימים קסומים שבהם לא ראיתי אור
יום. לא יצאנו מהדירה שלה...
התנתקנו מן העולם הרע והקודר שבחוץ ויצרנו לנו עולם ומציאות
משלנו , עולם טוב יותר.

ומאז?
אנחנו בלתי נפרדות.
כל הזמן ביחד. ואם לא מבחינה פיזית אז נפשית וטלפונית.
אם אני לא שומעת ממנה חצי שעה אני משתגעת.

ואני? אני סוף כל סוף מאושרת.
תמיד דאגתי לאחרים ,שהם יהיו מאושרים , עכשיו הגיע תורי , ואני
לא מתכוונת לוותר או להפסיד את זה בשביל אף אחד.
אני מאוהבת עד מעל הראש. כל כך שמחה ומרוצה מהקשר של שתינו
שפשוט בא לי לפרסם את זה .
לפרסם בעמוד בראשי של כל עיתון במדינה שאני ואת ביחד וככה זה
ישאר לתמיד.
אז אומנם אני לא יכולה כרגע לעשות את זה כי אמא שלי לעולם לא
תבין ולא תתמוך , ומה עם אבא שלי? אני חושבת שהוא הבין לבד
כבר.. והוא בסדר אם זה.
אבל למי שכן יכולתי לספר סיפרתי. איך הם הגיבו? רובם הגיבו
בשמחה ובהבנה וקצת פליאה כמובן.
חוץ מאחד , ידיד אחד ו"מיוחד" שהגיב בצורה כל כך קיצונית
שבחיים לא הייתי מצפה לה ממנו : "את לסבית!!! אני שונא לסביות
והומואים זה מגעיל אותי ודוחה אותי" הוא אמר. ובכאב רב עניתי
לו " אם אתה לא יכול לקבל אותי כמי שאני ולשמוח בשבילי שסוף
סוף מצאתי אושר אז אין טעם שנשאר ידידים"
ומיד בלי מחשבה והיסוס הוא ענה או יותר נכון ירה לאוויר "מה את
מפגרת? אני לא אתן לך ללכת. אותך אני מקבל למרות שזה מבלבל
אותי וקשה לי אבל אותה? אותה אני לא רוצה לראות בחיים שלי"
הרגשתי כאילו ירו לי ברגל , את לב אני מכירה כבר 3 שנים ככה
עברנו הרבה טוב ורע אבל לזה לא ציפיתי לא ממנו. "לא אתה לא
מקבל אותי כי היא חלק ממני ואם אתה לא מקבל אותה אתה לא מקבל
אותי אז אין לך מה לחפש בחיים שלי או להיות חלק מהם " וניתקתי.
כאב לי אבל אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון. ולא מצטערת על כך
לרגע.

ויודעת אני , שלראשונה בחיי אני לא לבד.

אני אוהבת אותך יפה שלי