את בטח שואלת, למה אני כותב לך.
שנינו התרגלנו לפגישות בינינו, לשיחות טלפון, הודעות ודואר
אלקטרוני, אז למה אני כותב? מה הקשר של המכתב הזה לקשר שלנו?
אני יודע שבדרך כלל את מצפה לאיזה משהו שכתבתי, משהו שתאהבי או
לא, משהו שיתפוס אותך ולא יתן לך לזוז. אם את חושבת למצוא את
במכתב הזה - את יכולה לעבור למכתב שקיבלת מכפר הנוער שלך, זה
שמודיע לך שעוד פחות מחודש את מסיימת את השירות שם, הוא יותר
מתאים.
אני כותב לך כי נכשלתי.
אני כותב, כי הייתי בטוח בעצמי, כל כך בטוח שלא ראיתי את
ה"נפילה" מתקרבת.
אני יודע שמתחילת הקשר שלנו נועדנו להיות בקשר, קרובים אבל לא
בזוגיות, אוהבים אבל לא לנצח. מקסימום חברים טובים שאפילו
אלכוהול ישחרר את הלשונות אבל לא את התשוקות.
אני יודע שהחלטנו לעשות את ההפרדה הזו כדי לא לפגוע אחד בשני,
כדי להגן אחד על הלב של של השניה. כדי להגן על האנשים שמסביבנו
משאלות, תהיות, ואולי גם קנאה וכאב לב.
אבל בלי ששמתי לב, אולי לא רציתי לשים, קרה לי משהו. הלב שלי
נפתח, התקרבנו.
בהתחלה חשבתי שזו תגובה רגשית טבעית, אחרי הרבה זמן שלא
הרגשתי, אחרי הרבה זמן שהיה חסר לי. חשבתי שזו אופטימיות
שנוחתת עלי וממלאת אותי ולמרות שדי נהנתי מהתחושה - פחדתי.
אמרתי לעצמי שהדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו זה להתאהב.
הייתי בטוח שעשיתי את ההפרדה שבין "חבר טוב שלך" לבין "אוהב".
לפחות חשבתי שעשיתי.
כי אם זה ככה, למה כל כך הפריע לי כשמישהו התחיל איתך? למה
הרגשתי צורך לגשת אליו ולהבהיר לו ש"את לא לבד" למרות שאת כן?
ולמה לעזאזל כך כך קשה לי עכשיו, כשיש לך מישהו ואת מאושרת?
חשבתי על זה, זכרתי שהסיבה היחידה שלא נתנו לעצמנו להתאהב
זה... כי... את יודעת.
אז למה הריחוק הזה? למה אני יוצר דבר כזה? למה עטפתי את עצמי
בחומה של ברזל ובטון? הרי אצלך אפילו גדר חיה לא היתה?!
למה אני כל כך מפחד ממה שאני מרגיש, למה כך כך כואב לי?
אני לא רוצה לבלבל אותך או לפגוע בך ואולי עדיף שלא תדעי כלום
והמכתב הז הישאר קבור במגירה...
אני לא צריך לעניין אותך עכשיו.
את זוכרת את המשפט שאמרתי לך כשנפרדתם? "עכשיו את צריכה להיות
הכי אנוכית שיש, תחשבי רק על עצמך ואיך את יוצאת מזה בצורה הכי
טובה שיש".
זה אולי סוציומטי אבל זו הדרך היחידה לעבור פרידה. זו גם הדרך
היחידה להתחיל קשר.
אמרתי לך שמגיע לך להיות מאושרת, שלעולם אל תתפשרי על פחות
מזה.
למה כל קשה לי לומר את זה עכשיו?
אני קורא את מה שכתבתי עד עכשיו וחושב "שטויות".
אני דוחק בעצמי: "תן לה את זה, מגיע לה. היא לא חייבת לך
כלום".
אני מאשים את עצמי: "נתת לזה לקרות, לקחת סיכון שלא יכולת
לעמוד בו".
אני לא משאיר לעצמי דבר מלבד שתיקה והתכנסות. לעצמי, ללב וגם
לראש.
לא לומר לך כלום. להחנק ברגשות שלי, להשתגע במחשבות, לתת לך את
האושר הגדול שלך בלי להרוס,
כי מגיע לך.
אני שואל את עצמי אם כדאי לי בכלל לדבר איתך על זה.
כי בעייני, להתאהב בחברה הכי טובה שלי, זה סוג של שבירת אמון.
אם זה היה הפוך - הייתי נפגע.
אז איך אני נותן לעצמי להתאהב בך? את רואה, כתבתי את זה.
אני שואל את עצמי אם יש לי עוד סיכוי לראות אותך, לדבר ולא
לפתוח את הפה.
ארבל אמרה לי לעשות סוויץ' עצבני בראש, אני לא יודע אם אני טוב
בסוויצ'ים.
וזה מסוכן.
ואני אסתום את הפה כי מגיע לך האושר הזה, ההענקה הזו, האהבה
הזו - בלעדי.
ואני?
אני פשוט אשתוק.

חג אהבה שמח.