תל אביב.

"עיר בלי אביב" כתב קווה שפרן ב-98' והוא לא טעה.
המצב כאן נע בין חורף אפור-גשום לונדוני לקיץ חם ומחניק, כשהים
נכנס לכל בית עם פתיחת חלון. (וכן, אני יודע שהוא התכוון למשהו
אחר).

המקום הזה, עם המנטליות שאני כל כך שונא וכל כך אוהב.

המקום הזה עם האנשים שעוברים באדום, עם המסכות וההצגות שכל אחד
עושה. למות מהם.

המקום הזה, עם האופנה שקובעים המוכרים בחנויות הבגדים ולא
המעצבים.

המקום הזה, עם הרטרו הבלתי פוסק ועם החידושים שתמיד היו.

המקום הזה, שהמוזיקה שבו זורמת על אלכוהול, צפה על חשיש ורצה
על קוקאין.

המקום הזה, שיכול להכניס אפילו אופטימי כמוני, למלנכוליה
עמוקה, סתם מתוך הזדהות עם הסביבה.

המקום הזה, שעם כל הדחיה שלי ממנו, הוא רק מושך אותי יותר.

המקום הזה, שכבר חצי שנה נותן לי השראה, אבל עדיין לא נותן לי
מנוחה.