גופה ניצב.
ערום לפניי,
פנתר שחור בעיניים ירוקות.
ונשמתה הלבנה,
קורנת,
מבעד לצלילי היללות.

עיניה רוקדות -
ונפשה יוצאת אל לבי.
פניה מוארות -
והפנתר מתקדם לעברי.

אני אומר "הש! הש! אינך כאן!
אינך מלבד פרי דמיוני!"
אך הפנתר מתעקש: "ואלך לאן?
נפלת ארוכות לעמקי אהבתי"

ואיך אכחיש?
ואיך אבטל דבריו?
שכן נכון הוא האמור...
אני אכן מחפש את דרכי אליו.

אך הוא
עמוק בתשוקתה
והיא
נסתרת לעתה

רחוקה היא
מהעין
ולא מרפה היא
מהלב

ואיך אומר לה?
שבינתיים
בי נגרם
כמעט כאב

אז כל אשר נותר, לעת עתה
הוא לגעת בך (בדמיוני)
ולחכות באהבה
עד לפעם הבאה...

נכתב לראשוה בתאריך: 05/05/2003