הפסקת צהרים.
עד כמה שיש משמעות לשעה כלשהי בגובה שישים אלף קילומטרים מעל
אדמה מוצקה. מבט חטוף החוצה דרך החלונות הכהים חשף את השמש
במלוא הדרה. השעון הראה על שעת צהרים. והשעון אינו משקר לעולם.
לכן הגיע הזמן לעשות הפסקה קטנה, לאכול משהו, ולבדוק מה קורה
אצלם שם למטה. לא רק במרכז הבקרה שכבר ארבע שעות לא דרש בשלומי
(הם תמיד אומרים שיש להם משהו יותר חשוב לעשות... מעניין מה הם
היו עושים בלעדי!), אלא גם לקבל קצת אינפורמציה על המבצע
מהציבור, כלומר ממהדורת החדשות של הצהרים. קצת מים וחמש דקות
של חימום במיקרוגל עשו את שלהם לארוחה, שלפחות מבחוץ נראתה
דשנה. ישבתי מול הטלוויזיה וצפיתי במהדורת הצהרים של חדשות
היום. כמו תמיד היה המשדר מלא בדיווחים על המבצע  "השאפתני
ביותר בתולדות האנושות" כדברי הקריין. שמעתי את המשפט הזה אולי
בפעם המיליון ביממה האחרונה ביחד עם עוד כמה משפטי חכמה שחזרו
על עצמם באורח פלא בכל מהדורה בשנה האחרונה:
"השאלה הגדולה שהטרידה את האנושות מאז המצאת הדת עומדת
להיפתר...", "ההוכחה לנכונותו של ספר הספרים תוכח או תופרך
בעוד פחות מעשרים וארבע שעות...".
כמה קלישאות אפשר לדחוף למהדורה אחת? שאלתי את עצמי... אבל זה
היה מובן - הציבור רצה לדעת הכל, גם מה שלא היה ידוע לאף אחד
מאנשי הממשל והדת שארגנו את כל העסק המוזר הזה.

ההסבר לכל הבלגן היה די פשוט, אלא שמישהו כנראה החליט לסבך את
העניינים יתר על המידה. היה זה מסר שפוענח מתוך התנ"ך ובו
תאריך מדויק ופשוט.  הפתרון נודע כבר לפני למעלה משנה בעולם
כולו - "אלוהים בכבודו ובעצמו מגיע לביקור בכדור הארץ" נאמר בו
- והאימות לא אחר להגיע בצורת שדר לרדיו-טלסקופ החדש שהוקם על
הירח והחל לפעול רק אתמול - ייחודו התבטא בכך שהוא יכול לקלוט
ולשדר מסרים בעל-חלל. מייד עם הפעלתו התקבלו שני שדרים, אשר
בתחילה חשבו אותם לטעות מחשב. בדיקה קצרה שללה את האפשרות
ותוכן השדרים הותר לפרסום :
"אנחנו באים." נאמר בראשון...
ואז, לאחר מספר שניות הגיע השדר השני שאמר :
"בואו אלינו".
זוהי בעצם הסיבה לכך שאני אוכל כרגע משהו שצורתו החיצונית
מזכירה (עם קצת דמיון) עוף עסיסי ומלא חיוניות, אך טעמו מזכיר
יותר דג מלוח או חסילונים גרועים במיוחד (תלוי על מה אתה חושב
באותו רגע). אני לא יודע בעצם איך הם הצליחו לאתר אותי כל כך
מהר ואיך הצליחו לשכנע אותי בכלל להשתתף במבצע הזה... אני
מתפלא על עצמי שהסכמתי לקום ממקומי באותו בית קפה אופנתי וללכת
אתם. הבחורה שהייתה איתי באותו יום לעולם לא תנחש וגם לא תדע
מה עלה בגורלי. אבל למרות הכל אני כאן למעלה, עוד מעט מגיע מר.
אלוהים בכבודו ובעצמו לבקר ואני לא אהיה כאן בכדי לפגוש אותו,
אני אהיה נציג האנושות הרשמי במעונו של אלוהים בצד השני של
הגלקסיה. טוב, בעצם, לא רק אני... בעצם אני רק הנהג של המשלחת
שנבחרה לייצג את האנושות - גבר ואישה מכל דת מונותיאיסטית לכל
זרמיה. בסך הכל ישנם כרגע על הסיפון יותר מעשרים אנשי דת
מתפלספים ומפולפלים וממולחים, או כל דבר אחר שמאפיין איש דת
רשמי,  אשר ניתן להם הכבוד להיכלל במשלחת.
אני, בתור אתאיסט, נבחרתי "לנהוג" בחללית - הם שם למטה פשוט
פוחדים לתת לאדם מאמין את ההגה - רק שלא יחטוף איזו קריזה דתית
או יחשוב שמשהו במשימה לא מוסרי, ויחליט לרסק את החללית על
איזה כוכב נידח. אני הייתי הימור בטוח מבחינתם, ואנשי הדת
שאיתי סמכו עליי שאביא אותם ליעד המיוחל בשלום.

הבטתי שוב בשעון ואז בתצוגות השונות מהן יכולתי לצפות בכל אנשי
הדת במגוריהם, מופרדים ממני ומכל מערכת חיונית בספינה, בכדי
שלא ייפגעו בעצמם או בי. הפסקת הצהרים הסתיימה וישנן עוד הכנות
רבות לקראת היציאה לדרך מחר בבוקר. מחוץ לספינה עדיין עבדו
חלליות רובוטיות על צורתה החיצונית של הספינה שהייתה צריכה
להיות מוסבת - תוך יום אחד -   מספינה להובלת אסירים לספינה
לביקורים ממלכתיים רשמיים. אני מצדי המשכתי בהכנות לטיסה בתוך
תא הטייס. ההכנות שערכתי נמשכו כמה שעות טובות, ולבסוף הסתיימה
עבודתי, והחלטתי לתפוס תנומה הגונה לפני הטיסה המפרכת. כל
עניין הניווט וקפיצות החלל הרבות ידרוש זמן רב ועבודה לא
מבוטלת. בזמן שכולם ישנו להם שנת ישרים אני בלבד אצטרך לפקח על
מחשבי הטיסה והעל-חלל, לאמת מיקום לאחר כל קפיצה, ובקיצור, כפי
שכבר ציינתי - הרבה עבודה...

האישור הסופי ניתן ממרכז הבקרה, והמנועים הקונבנציונליים הוצתו
בכדי לתת לי מהירות ואנרגיה מספיקה לקפיצה הראשונה - המבצע יצא
לדרך ללא שום תקלות. גם אני וגם עכברי היבשה המפוחדים היינו
מרוצים. המסע עבר ללא בעיות ותוך מספר שעות מצאתי את עצמי מנחה
את מחשבי החללית לכניסה למסלול סביב כוכב לכת תכלכל בצידה השני
של הגלקסיה. הכניסה למסלול התבצעה ללא בעיות כלל. מחשבי הניווט
ביצעו את החישובים הנחוצים באופן אוטומטי והביאו אותנו למסלול
גיאו-סינכרוני אופטימלי מעל קו המשווה. ההמתנה לא ארכה זמן רב.
המכ"ם צפצף כעבור כמה דקות, ומחשב הספינה אותת לי שהוא רואה
שתי ספינות בעלות אופי לא ידוע מגיעות אלינו בתצורת ליווי
אופיינית. חישובי המסלול והמהירויות נתנו הערכה של פחות מחמש
דקות עד לקשר עין. רגע אחד הן היו רק נקודה קטנה באופק, מתקרבת
אלי מלמטה ואז הגיחו משני צדדי שתי חלליות ענק. מראן החיצוני
סיווג אותן מייד כמשחתות צבאיות כבדות במיוחד. המבנה שהן יצרו
אתנו אישר את הערכות המחשב בדבר ליווי. הן נשלחו ללוות אותנו
עד לנחיתה. אני, כמובן, נהגתי לפי בקשתן, הן השתמשו בתמרונים
שלמרבה הפלא היו מוכרים לי להפליא, כך שלא הייתה לי כל בעיה
לעקוב אחריהן. וכך תוך זמן קצר מצאתי את עצמי נוחת בכוכב לכת
זר ולא מוכר. מראה ססגוני מאין כמוהו הופיע לנגד עיניי כאשר
פתחתי את תא הטייס בכדי לרדת שוב לאדמה מוצקה. שטיח אדום נפרס
מהחללית ועד איזשהו בניין ענקי. משני צדי השטיח עמד קהל רב
שנפנף בדגלים צבעוניים והיה נרגש מאוד. פתחתי את הדלת של אנשי
המשלחת בכדי שיוכלו גם הם לראות את המחזה הנהדר הזה, ואז, כמה
שניות מאוחר מדי, הבנתי את גודל הטעות...
אנשי המשלחת צעדו החוצה בזה אחר זה בביטחון הולך ופוחת. הרי הם
ציפו לפגוש את "אלוהים" ולא קבוצה רועשת של... בני אדם - זאת
ההגדרה הכי מדויקת שאני יכול לתת לקהל שהיה נוכח שם - הם נראו
בדיוק כמו אנשי כדור הארץ ולמרות שניסיתי לחפש הבדלים, לא
מצאתי, או יותר נכון, הפסקתי לחפש כאשר הקהל נרגע במקצת וילד
קטן שאל אותי באנגלית רהוטה: "האם אתה הוא אלוהים?"
הבטתי לרגע בעיניו של הילד, אשר בינתיים נפל על ברכיו במחווה
של השתחוות, ואז הבטתי באנשי המשלחת ששמעו את השאלה. כל אחד
מהם הוציא מכיסו גלולה קטנה ולפני שהספקתי לעצור בעדם הם כולם
שכבו על הארץ מתים. יותר מעשרים איש! הם היו מוכנים לזה -
ההוכחה הסופית ניחתה עליהם באחת והם לא היו מסוגלים להשלים עם
העובדה שחיו כל חייהם בשקר מוחלט! הם עשו את הדבר הטיפשי ביותר
שאפשר לצפות מכל בן אנוש הגיוני... אבל אני הייתי משוחד
בדעותיי - תמיד אמרתי שאנשי הדת הרציניים ביותר (לא כמו
האפיפיור או האייטולה - הם מסובבים את כולם על האצבע. אני מדבר
על אותם אנשי דת שבאמת מאמינים בכל מה שהם מוכרים! אמונה
עיוורת... מי יוכל להבין?), הם אלו בעלי ההיגיון הנחות ביותר.
מישהי מהקהל צעקה: "הביטו בכוחו של האל והאמינו!" עוד מאמינה
עיוורת. אבל לקח לי זמן להבין מה באמת היא התכוונה בדבריה...
לחשושי הקהל נעשו רמים יותר משניה לשניה עד שאפשר היה להבין מה
הם אומרים :
"אנחנו מאמינים," הם חזרו ואמרו, שוב באנגלית רהוטה - "אנחנו
מאמינים!"
הם מאמינים! חשבתי, ואני האחרון שנשאר עומד על רגליו בכל
ההתאבדות ההמונית הזו... ואז הבנתי מה יעלה בגורלי...

מאותו רגע מצאתי את עצמי נסחף אל תוך מערבולת של התרחשויות
שנמשכה, לפי הערכתי, קרוב לחודש. כל מה שאני זוכר כיום מאותו
חודש מטורף הוא רק את העובדה שביקרתי כמעט בכל מקום אפשרי על
פני הפלנטה הזאת, אשר לפי כל ההערכות ה"מודיעיניות" הייתה
אמורה להיות משכנו של מר. אלוהים: ואני כבר חשבתי על דלת עץ
צנועה, שטיח בכניסה עם הכתובת "ברוכים הבאים", ומשרת מסור
שיאמר לך להמתין בבקשה בחדר האורחים עד שבעל הבית ירד לפגוש
אותך. עכשיו, לבסוף, נעשיתי שוב מודע לעצמי. האירועים שעברו
עליי במשך החודש הזה כבר באמת אינם חשובים. אני הוצגתי בפני
כולם בתור אלוהים וזה הספיק.
כרגע מצאתי את עצמי בתוך חדר על כסא מנהלים מאחורי שולחן עץ
מלבני ומפואר מחכה ל... לכלום, בעצם, רק ישבתי שם וחיכיתי
שמשהו יקרה. בדיוק כמו אז, כשישבתי בבית הקפה בחוסר מעש
וחיכיתי שמשהו יקרה - ומשהו אכן קרה - אז: הם, כלומר שליחי
הממשלה, מצאו אותי וגררו אותי לתפקיד נהג המשלחת.
ועכשיו - דפיקה נשמעה בדלת...
"יבוא !" אמרתי בטון רציני, יותר מכיוון שלא היה לי משהו אחר
לומר מאשר מתוך נימוס גרידא. חודש שלם עבר והדלת אט, אט נפתחה
וחשפה דמות צנומה על רקע המסדרון שמעבר. ידיו תלו ברפיון לצדי
גופו הכחוש. מבטו היה מושפל וראשו נטה קדימה במעט, אך עיניו
ברקו אלי מצדו השני של החדר.
"אפשר להיכנס?" שאלה הדמות בהיסוס, בקול שברירי וצייצני.
"הכנס וסגור את הדלת, בבקשה." הדמות עשתה כן והתקרבה אל שולחני
בשקט ובזריזות. אני קמתי ממקומי מתוך הרגל, מנסה להבין מיהו
אותו אדם הצועד לעברי. הוא נעצר קרוב מאוד לשפת השולחן, כך
שיכולתי לראותו עתה בבירור. היה בו משהו מטריד, אך אילצתי את
עצמי לחייך כשאמר, "נורמן קמרון," בטון בוטח עתה, והושיט את
ידו, "נעים מאוד."
"נעים מאוד." אמרתי ולחצתי את ידו, "מה רצונך, נורמן?" שאלתי
והחוויתי בידי על הכיסא שנח לידו. שנינו התיישבנו ונורמן החל
לדבר.
"אינני מבקש לגזול ממך זמן רב, אך יש בפי סיפור." הוא עצר
לרגע, מביט אל תוך עיניי, "סיפור אשר לדעתי תהיה מאוד מעוניין
לשמוע..." עיניו ברקו והוא ליקק את שפתיו בהנאה. הרגשתי
צמרמורת עוברת בגבי באותו רגע, אך הייתי סקרן והמשכתי לדובב
אותו.
"ובכן," אמרתי, "מכיוון שאין לי כרגע משהו חשוב לעשות..."
נורמן ציין בזהירות תוך כדי התנצלות, "זה באמת לא ייקח זמן
רב..." וחשף שיניים צחורות.
"אנא, המשך." אמרתי בקול הכי לבבי שיכולתי להפיק באותו רגע.
"תודה." אמר והחל את סיפורו:
"ובכן, אתה מבין, עד לפני כחודש הייתה לי עבודה קבועה ומרתקת,"
הוא חייך לשבריר שנייה ואז הרצין שוב. אני רק הנהנתי לאות
הבנה, "ועכשיו כפי שאתה בטח יכול לנחש, אני מובטל. לפני כחודש
הועברתי מעבודתי כטכנאי תקשורת ברדיו-טלסקופ כאן בעיר לירח, שם
הוקם רדיו-טלסקופ על-חללי ראשון מסוגו בעולם. ביום הראשון
לפתיחתו נשארתי לעשות שם את הלילה בתור טכנאי משמרת לילה ולמען
האמת היה לי קצת משעמם... החלטתי להשתעשע קצת ולנסות לשלוח מסר
- המסר הראשון שיישלח מהתחנה החדשה, חשבתי על איזשהו משפט
משמעותי, משהו שיכול להיזכר לדורות, משהו על כיבוש החלל. יצאתי
בהכרזה ושידרתי את המסר : "אנחנו באים", כך, במילים אלו, פתחתי
את שידורי התחנה..."
הבטתי בנורמן ספק בתדהמה, ספק בפחד. הוא אמר, "אתה מתחיל
להבין, מה ?" הנהנתי קלות והוא המשיך, "כפי שאמרתי, על המסך
הופיעה כעבור רגע קט עדיין אותה הודעה, טוב, זה הרי ברור, לא
מחקתי עדיין את ההודעה מהמסך אך מעליה נכתב  'מסר נכנס' במקום
'מסר יוצא'. חשבתי שמישהו מנסה להשתעשע איתי והחלטתי לענות
לו." פי היה פעור לרווחה. לא יכולתי לומר מאום. היה זה מעבר
לכל דמיון אפשרי! אולם מה הסיכוי שבאמת יתקיימו שני כוכבים כל
כך דומים בשני צדי הגלקסיה ? צירוף המקרים חייב היה לפגוש את
עצמו בשלב מסוים, הרהרתי...
נורמן המשיך בינתיים, קולט את הבעתי המבולבלת ומחליט לתקוף.
הוא אומר, "כן, כן, נכון מר. אלוהים," הוא תקע בי מבט נוקב
באומרו זאת, "השדר הבא שלי היה מורכב מהמילים 'בואו אלינו'..."
הגיתי את המילים ללא קול יחד עם נורמן בעודי מהנהן לעברו.
"את השדרים היוצאים מיהרתי למחוק כמובן, אך מישהו כנראה ראה
אותי מתעסק עם המחשב באותו לילה והחליט להעביר את המידע הלאה.
מה שהביא, לבסוף, לפיטורי המהירים. ועכשיו אני עומד להוכיח
לעולם כולו מי הוא אלוהים האמיתי!"
...וכמו לפני חודש, שוב צפיתי את האירועים מאוחר מדי. אלא שאז
היו אלו חייהם של אנשי הדת שעמדו על כף המאזניים... ועתה היו
אלו חיי שלי! מתוך אינסטינקט קמתי ממקומי, אך נורמן היה זריז
והספיק לקום לפני ולשלוף אקדח. איך לא ראיתי את האקדח הזה
מוקדם יותר? איך יכולתי להיות כה חסר זהירות? לעזאזל! קיללתי
את עצמי. אבל ידעתי שהבאתי את זה על עצמי, עם כל האמונה
המטופשת הזו שכל אחד אחראי למעשיו ומי שזהיר מספיק לא נתפס
במלכודת ומת. העדפתי להדחיק את האפשרות שחיי יכולים להיות
תלויים במעשים בלתי צפויים של אדם אחר...
הוא עמד כך מולי במשך כמה שניות ואז התרחק מספר צעדים לאחור.
האקדח עדיין היה מכוון לעברי. הוא אמר, "הרי שנינו יודעים שאין
אלוהים, אז בוא נעשה את זה חלק ומהיר..."
לפתע הרגשתי את כל שרירי נמתחים, הנחתי את שתי כפות ידי על
השולחן והבטתי אל תוך עיניו של נורמן בזעם - "זוהי אינה הדרך
הנכונה!" אמרתי לו אך הוא סרב להקשיב לדבריי. עתה לא היה דבר
שיוכל לעצור בעדו, ובדיוק ברגע בו החלטתי לעצום את עיניי
ולחכות לרגע שיגאל אותי מהסיוט הזה, תפס משהו מיוחד את עיני.
מאותו רגע ואילך נראו לי כל האירועים כמו סרט המתקדם בהילוך
איטי, כמו היה שם מישהו שרצה שאשים לב טוב לכל פרט קטן במה
שעומד להתרחש...
ראיתי את אצבעו של נורמן סוחטת את ההדק באיטיות. כבר דמיינתי
לעצמי את מסלולו של הקליע בדרכו אליי...  או אז שמתי לב
להשתקפות מוזרה על אקדחו הכסוף, היה זה כמו כיסו השמיים על
מעטפת הכסף של כלי המשחית, כמו אור השמיים הכחולים משתקף שם,
בכסף הנוצץ הזה...
ואז הם הופיעו. מעל לראשו של נורמן הם הופיעו. בתחילה נראו כמו
שברי חשמל סטאטי קטנים, תלויים באוויר, ואז התעצמו והפכו למשהו
שאוכל לתארו רק כשלושה ברקי חשמל אימתניים. הם ירדו עליו כמו
זאבים על העדר, ותוך שבריר שנייה צלו את נורמן למוות. שריריי,
שהיו מתוחים עד לקצה גבול יכולתם התיזו אותי קדימה כמו קליע
במעופו, וכך מצאתי את עצמי לפתע מטפס על השולחן בדרכי לגופה
החרוכה שהייתה מוטלת עכשיו בחדר, מעלה עשן וצחנה. רק האקדח
הכסוף נשאר לפות בידו החרוכה. כולו מתכת קרה ודוממת. האור
הכחול גווע, ועתה הכל היה ברור. עמדתי שם כמה שניות עד שרגלי
החלו לרעוד. לבסוף כבר לא יכולתי לרעוד יותר. נפלתי על ברכי
במחווה של תפילה...
יש אלוהים, יודע אני עתה, ואני... אני הוא שליחו הנאמן!!!