"זה לא שומן, זה נשיות."
מירי צובטת לי את המותניים שנשפכים מהמכנסיים, ואני מעיפה לה
את היד בגסות. מותר לי, אני במחזור וזכותי להיות עצבנית כמה
שאני רוצה. "תשלימי עם זה, זה הגוף שלך. גם לי יש, וגם לנתי יש
וגם לאמא שלך יש."
"לאמא אין צלוליטיס. בגלל זה היא עזבה את אבא ונסעה לפלורידה
להשתזף ושכחה לחזור." מירי מחייכת לעצמה ואני מחייכת למירי.
"מירי את כמו אמא שלי, נכון?"
"מה אמא? אמא שלך בת ארבעים ומשהו. אני בת עשרים ותשע. אני כמו
אחות גדולה, לא כמו אמא. או כמו בת דודה."
אני מסתכלת על הבטן שלי במראה. לפני חודש, חודש, היא היתה
שטוחה כזאת, מושלמת. ופתאום, אני עגולה כזאת. וכבר כמעט קיץ.
"תכיני איזה משהו לאכול, אני מתה מרעב." אני אומרת.
"סלט חסה לרננה המודאגת? חסה דלת שומן?" היא מעיפה עלי כרית.
"יא זונה. די לרדת עלי." אני מוציאה לשון. פתאום טוב לי. "שבי
מירי, בעצם לי בא להכין. תישארי פה, אני אביא לך ארוחה
למיטה."

גלידת שוקולד עם סוכריות שוקולד וסירופ שוקולד ובננות וקצפת
קנויה ודובדבן מיובש כזה. להראות לה, ולעצמי, שנוח לי עם עצמי,
כמו שלמירי נוח עם עצמה, למרות שהיא שמנמנה, עגלגלה, ובעצם
שמנה, אבל עדיין כולם אוהבים אותה.
זה לא צלוליטיס, זה נשיות. לכולן יש. ואני הכי אוהבת גלידת
שוקולד עם קצפת ודובדבן.

איזה כיף להיות אישה...