אהובה. בסוף המחוזות אני מסתבר
כרחוק מידי מחופך. בחלון לילי אני
חוכך זכרון וחול: עודי נושב אלייך.

אהובה. בארצך אני אדם והרים
שקטים עוצמים את צעדייך בתוכי.
כשפוגש אותי צבוע, כשפוקד התן
אני משחיר כתבים לאורך הלבן.

אהובה. על חזי חרוטה מילתך. צרובה
לא באהבה. קטועה ומשובשת.
כדרך השירה אני נושם. לא כל
הרופאים מבינים את כל המחלות.

אני פוסע במדבר בשולי המדרכות.
מזהה בוצין, מזהה מקור חסידה, מזהה
זוגן, מבצבצת ממנו פריחה חשובה.
את עקבותייך סללו הזמן והמחשבה.

חילופי עונות משיטים באויר דרקונים
אני נושא אליהם תקווה.
אהובה. בין בניינים לחוף הדור הבא, ראי:
אני אופק ממך דרומי ומשוגע.