בחיי, איזו דממה. הרגשתי את הרוח חולפת על פניי.
אחח, כמה זמן לא נשמתי אוויר טוב, צלול ונקי.
הייתי חייבת לצאת החוצה, לנקות קצת ת'ראש.
פתאום נזכרתי בכל אותם 40 מקרים. תמיד חשבתי שהיו יותר...
אולי גם אפילו פחות. ממש לא האמנתי... אבל הייתי חייבת להתגבר
ולחזור למציאות. הבעיה היא, שזו המציאות. לקח לי המון זמן
לקלוט זאת ולעכל את המקרה, אבל כולם עזרו לי... הם בעצמם לא
האמינו.
אתה מחפש מקום מסתור, מחבוא מהעבר, מתכחש בתוכך לכל
מה שהיה. חזרת שוב לחיי כאילו כלום.
ופתאום אתה זורק משפט כמו: "מה פתאום! את משקרת!"
אבל ביננו, שנינו יודעים שאני לא.