אם הייתי במקומך הייתי נשארת.
זה כל כך רחוק מפה, זה נורא קוסם לי, אבל אני לא אגיע אלייך
ואל הימים האלה לעולם.
אין לך בשביל מה לחזור, את טיפת היופי שנותרה בי לקחו המאמצים
לשכוח, ולילות שבהם לא פסקתי מלנסות ולשחזר.
הבדידות מזדחלת מתחת לעור, אתה חושב שאנשים יכולים לזהות
בדידות?
שירן אומרת שבדידות רואים רק בעיניים, אף אחד לא הביט לי
בעיניים כבר המון  זמן.
היא אומרת שבעיניים שלי אין בדידות, רק שקיות, ושזה בגלל שאני
לא ישנה מספיק.
"אין לי עיניים עצובות?" אני שואלת אותה, מעיפה בה מבט נוגה.
היא אומרת שלא, בכלל, שירן לא אוהבת את כל האמוציונליות והדרמה
שאני דוחפת לכל דבר.
אלייך...
אמרת שהעיניים שלי הכי עצובות בעולם, אולי בגלל זה נסעת... כי
נתתי בך מבטים עצובים גם כשאמרת לי שאני יפה.
אף-אחד לא קרא לי יפה... מעולם, אולי בגלל זה הן כל-כך
עצובות.
לצד העצבות התחילו כבר להופיע קמטים קטנים של צחוק, הם נותרו
בזווית העין ואתה לא פה כדי להוסיף להם חיוכים, וצחוק שיתגלגל
לתוך חדר אפלולי.
המגן בהסטוריה כבר עבר, גם בלשון, בשניהם אני אקבל ציונים
טובים. אני חושבת שזה קורה לי בטעות, היית מתקשר אם היית יודע
שאני ברכבת שדים...נכון?...
אני לא מחכה לך, אני טיפוס נוסטלגי, אני לא מדמיינת את הפעם
הבאה שניפגש, רק מתרפקת על העבר, מתרפקת בלי סוף. זה מסוכן
להתרפק על דבר שעם הזמן מיטשטש, זה מפחיד.
אני כבר לא יכולה לאחוז בך, וכשהזמנים ייעלמו מראשי אני בטח
היאחז בעוד דברים שירפו במהרה.
חיוך קל לזייף, עצבות בעיניים קשה להסתיר. אף-אחד לא מוצא
דמעות על גבי ריסים ועיניים נפוחות מחזה יפה.
השארת אחרייך ריסים רטובים, וחיוך מזויף. שירן אומרת שעכשיו
הרבה יותר יפה, כשרואים לי את השיניים. החיוך האמיתי שלי קצת
עקום, תמיד מלווה בחשש שעוד רגע יחליף אותו בכי בלתי נשלט.
יצאנו לטיול שנתי לא מזמן, כולם היו לי כל-כך זרים, הם לא
אוהבים את הטיפוסים הארוכים. אפילו המחשבה על הנוף שנשקף מראש
הצוק המתפורר, לא גרמה לי להאיץ... דור מהכיתה המקבילה ניסה
לעזור לי, הוא הושיט לי יד, וחייך... זה בטח בגלל שאני בת.
הבנים בשכבה תמיד מנסים לעזור לבנות אצלנו בסלעים התלולים.
"אני לא ממש צריכה...תודה" לחשתי לו בחיוך קריר, והוא פשוט
הסתובב, והמשיך ללכת. אתה היית מתעקש, לא היית מוותר לי. נכון
שלא היית מוותר עליי כל-כך מהר?
שקיעות של מדבר יהודה הם רק שלי ושלך, כולם צרחו ועסקו בבישול
ארוחת ערב, רציתי להגיד להם שאם הם לא ישבו רגע בשקט ויביטו
לעברה, היא תהייה סתמית, זה מה שתמיד הסברת לי. הם הרסו לי את
השקיעה. זכרתי מה היית אומר, אבל לא הצלחתי להתרכז... לנגן
לעצמי את הטונים שלך, לראות את  ההבעה. בלי ההבעה שלך,  לשקיעה
יש אפקט מינורי.
מבחינתי היא יכולה לטבוע בים של הרצליה, אני לא מטפסת יותר
אף-פעם על השובר גלים.
אמרת שכשתחזור נארגן שם ארוחת ערב חגיגית, רעיונות אוטופיים
כאלה תמיד עולים כשאני ואתה יושבים שם, כשהשקיעה צוללת במים
הכי ירוקים בארץ, זה יוצר קונטרסט מרשים.
אני במקומך הייתי נשארת, אתה בטח יושב לך לבד בסאן-פרנסיסקו על
המים, שוטף את העיניים בכחול ובירוק, אז איך זה ש...