חלק גדול מן המאמצים של האנשים הסובבים אותנו  מופנה כלפי
נסיון לשכנע אותנו כי יש לאמץ גישה אופטימית כלפי החיים. ולא
זו בלבד, אלא מי שאומר בגלוי כי גישתו לחייו בפרט וכלפי החיים
בכלל - פסימית, זוכה  ליחס נוזף וקפדני שמיד מנסה להחזירו
בתשובה.
'אנשי המציאות' בחברה שלנו- חייבים תמיד לצאת מן הבית עם
ארגזים מלאים באופטימיות מוחצנת, במיוחד אם הם רוצים להיות
מקובלים ו/או לטפס במעלה סולם ההיררכיה החברתית.
הגישה הרווחת טוענת כי לאדם חופש בחירה, ועליו לבחור כמובן
בגישה האופטימית, להאמין שיהיה טוב, לא להיכנע לצד האפל.
פסימיות, אם כן נתפסת כחולשה, כירידה במורל, אצל אדם שלא יכול
להביט במציאות הקשה ולהתעלות מעליה.
כך נתפסים הדברים דרך הפריזמה החברתית, אך ברמת המציאות - אין
לנו חופש בחירה, הדברים עצמם מחייבים אותנו להיות פסימיים או
אופטימיים, בהתאם למשמעותם לגבינו. אנחנו יכולים להאמין במה
שאנו רוצים לגבי המציאות, אך בסופו של דבר, המציאות היא מה
שהיא ולא יעזור לנו כלום. אנו מנסים להגיד שאין מציאות וכי הכל
(או לפחות חלק ניכר ממנה) מצוי בראש שלנו. ואמנם יש צדק בטענה
כי הדרך בה אנו חושבים על המציאות משפיעה על הדרך בה אנו
קולטים אותה, אבל אין היא משנה אותה. ובסופו של דבר היא כפי
שהיא. וזה מה שבסופו של דבר מה שבאמת משפיע עלינו: איך היא
באמת. המציאות כפי שהיא, ולא איך אנו מנסים לקלוט או לעצב אותה
במוחנו.
הפער הזה שבין המציאות כמות שהיא ובין הדרך האופטימית בה אנו
'בוחרים' להתייחס אליה - באה לביטוי מוצק ביחסנו לרעיון המוות.
נושא זה הינו אחד מן הנושאים המרכזיים אותם אנו מנסים לעצב
--ובאופן פנאטי- כדי שלא יקלקלו את גישתנו האופטימית. חלילה
לנו מלהיתפס בהתבטאות שלילית או מיואשת לגביו, מיד יזדרז מאן
דהו להשתיקנו, או להטיף לנו, מוסר.  כך הגישה האופטימית, אך
המציאות - אחרת, למציאות של המוות משמעות אחת והיא נוראה.  מה
שמחייב אותנו בעמדה  פסימית כלפיו.
המוות הוא עובדה אשר חייבת להימצא בתוך גבולות ההתייחסות
שלנו, עובדה שאנו חייבים לנקוט עמדה ברורה לגביה, אחרת אנו
מדחיקים את האמת עד שנפגוש בה ואז כמובן זה יהיה מאוחר מדי.
אך האמת היא שסך הכל קשה מאוד להיות אופטימיים ביחס למוות, כי
המוות, בהיותו עובדה נוראה כל כך לא מאפשר לנו להיות אופטימיים
כלפיו, אז בלית ברירה כל שנותר לנו הוא להימנע מלהתייחס אליו.
ורק אז אנו  יכולים להמשיך בתנוחתנו האופטימית כלפי החיים. כי
עצם ההתייחסות אליו מיד הופכת אותנו לפסימיים, מיד ובאופן שלם
וחסר תקנה.

אנשים ירשו לעצמם להיות פסימים לגבי  מדיניות הממשלה, לגבי
הזיהום האקולוגי, אפילו לגבי מידת הצלחתם בחיים,  אך המוות הוא
עדיין בחזקת טאבו, מבחינת היחס הפסימי. לנוכח המוות - כל שבב
של אופטימיות נראה כרומנטיקה גמורה, כי מול  העובדה שכולנו
עתידים להישמד ולא מתוך רצוננו -  איך אפשר בכלל להיות
אופטימיים?
ובכלל, אי אפשר למצוא דבר מה אופטימי בחיי אדם נוכח פני המות:
ניצוץ של אלוהים ההולך ודועך, הולך ומאבד עוצמה ובסופו של דבר
הוא נכחד ונעלם. אין פה שום דבר אופטימי. לנוכח תמונת מצב זו,
הפסימיות היא פכחון.
ובכן, הבה ונעצור כאן. לאן כל זה מוביל, ישאל הקורא המפוכח?
לניהליזם? להתאבדות?  ובכן, בהתחשב בעובדה שמרגע לידתנו אנו
נתונים בתא הנידונים למוות, החכמה היא להיות פסימיים לגבי
העיסקה הכוללת ואופטימיים לגבי הסיכוי שלנו ליצירה ולהגשמה
עצמית - למרות עובדת הישמדותנו הוודאית. לקבל את החיים
כאבסורד, לחיות אותם ככאלה ואם זאת ולמרות זאת לנקוט בעמדה של
מרדנות וקריאת תגר מתמדת. (וזאת על ידי היצירה וההגשמה
העצמית).
לעולם לעולם לא לשקר לעצמנו לגבי הוודאות או הנוראות של המוות,
אלא להיפך - להסתכל באופן  שקט בתהום הפעורה בסוף החיים - ועם
זאת להילחם כדי לצמוח וליצור. ומתוך נקודת מוצא זו, לעשות
ולהיות. נכון,  זה אבסורד, זה פרדוכס - אבל זו גבורה אמיתית.
כמו הזקן מתוך 'הזקן והים' של ארנסט המינגווי - להיות מורד לא
בגלל ששיכנענו את עצמנו שהכל ורוד -או לא כל כך שחור, אלא
דווקא בגלל שאנו כה יודעים מה בדיוק יהיה הסוף ועם זאת - לא
לוותר. באבסורד הנורא הזה טמון איזשהו הוד, איזשהו, כבוד עצמי,
וזה כל מה שנותר, וזה המון. מסופר על בטהובן, שגסס בחוסר הכרה
במשך כמה ימים, ואז לפתע פקח עיניו, התרומם מן הכר, נופף
באגרוף קמוץ (כנגד הכל כנראה) ומת.
הסוף נורא,  אבל בפנים יש ניצוץ של חיים, כח בפנים, שרוצה
להיות, למרות ועל אף הפסימיזם, מה שעושה את הבעירה לממשית, כי
אפשר לבעור רק בתוך החושך, רק נגד הסיכויים. ואכן  איזה
סיכוי יש לנר כנגד כל החושך שמסביב, שעוד כמה דקות יבלע אותו,
ולא נודע כי פעם היה בכלל? ועם זאת הוא בוער, לא בגלל, אלא
למרות, בלי סיכוי בלי תקווה, כך, כי זה גורלו.
ולסיכום: הצמיחה של גדולה אמיתית באדם, ההתגבשות של עצמיות
אמיתית בו, אף פעם לא מתרחשת מתוך אמונה, שכנוע עצמי או דבקות
עיוורת באידאולוגיה סובייקטיבית - אלא כנגד כל הסיכויים, למרות
חוסר תקווה מוחלט. להיות ראוי לגורלך ולחיות אותו מתוך כבוד
עצמי ואותנטיות שלמה, לא בגלל שקיוות כי בגלל מאמציך העתיד
יהיה טוב יותר, אלא למרות שידעת ואתה יודע את הסוף.
כאן צמח אדם אמיתי.
הטרגדיה כערש לנצחון הרוח שבאדם.

מסופר על שבט בסרי לנקה, שפעם בשנה היו רוקדים ריקוד שנמשך 12
שעות ברציפות, הריקוד הוקדש לשטן, והמסורת מספרת כי הוא היה
אמור לגרום לשטן להתגשם במלוא שטניותו, מיד בסוף הריקוד, במרכז
הרחבה בכפר. והנה שניה לפני שהשטן הופיע הפכו לפתע גברי הכפר
את גבם כלפי רחבת הריקוד ופסעו במהירות הרחק ממנה וכך (ממשיכה
לטוות המסורת) קיבלו גברי הכפר לתוכם את עוצמת השטן, בשעה שהוא
נותר מסורב נחיתה (וללא חלק נכבד מעוצמתו) מחוץ לחיי הכפר.
[והנמשל? אולי הוא בכך שמה שאנו מסרבים (מתכחשים) לו - מזמין
עצמו לבסוף אלינו. מה שאנו מזמינים אלינו מקווים ומיחלים לו -
תמיד יעקוף אותנו. ורק זה שאנו מזמינים אותו אך יש בנו את הכוח
לא להיכנע לו - ישאיל לנו מכוחו...
אולי שהיחס למוות יכול  להיות תערובת של הזמנה והתכחשות, הזמנה
והתכחשות. לא התעלמות, לא התעלמות].

"ואף על פי כן, נוע תנוע"
גלילאו גליליי
.
 "מעטים האנשים היודעים מה זה מות: אין הוא נסבל בדרך-כלל
בכח החלטה, אלא בתוך סכלות ועל-ידי הרגל, ורב הבריות מת משום
שאין להמנע מלמות."
                                                           
                                לה-רושפוקו. אמרה מס. 23

I reflected how soon in the cup of desire                  

            The pearl of the soul may be melted away      
     How quickly, alas, the pure sparkle of fire
            We inherit from heaven, may be quenched in the
clay.
                                                 Thomas
Moore (1779-1852)

"בשמש ובמות אי-אפשר להסתכל במישרין".
לה-רושפוקו. אמרה 26

Neither can I believe that the individual survives the
death
            of his body, although feeble souls harbor such
thoughts    
           through fear or ridiculous egotism.          
           
                                                   
Einstein (1879-1955


'When the wind of  death blows out our                    
                                                       
birthday candles, only the wish remains.'

Stephen Levine

הקוראים מסה זו מוזמנים לבקר באתר החדש שלי ובו ריכוז של מסות
שנכתבו בשנים האחרונות ופורסמו או לא, במקומות שונים. והם
מופיעים תחת קטגוריות רלוונטיות.
כתובת האתר:
http://www.ipaper.co.il/being

גבריאל רעם
9.6.2003