החיים להם אנו קוראים: החיים רגילים, הם חיים המסתירים את
החיים האמיתיים.
והדבר משול לאדמת בזלת שמסתירה מאחוריה את הלבה.  ואין דרך
לדעת עליה או לפגוש אותה מלבד התפרצות אסונית אחת לזמן מה.
בפנים רוחשת אש ושוכנים מרבצי נפט דליקים - בחוץ הכל מוצק,
בטוח, שליו סטאטי ויציב.
אל המרבצים הללו מכוונת כל יצירת אמנות גדולה בספרות, מחזאות,
שירה. (לעיתים אף אין צורך במחזה שלם, לעיתים די בדימוי,
במטאפורה, וכל מרבצי הלבה והנפט הענקיים נגלים לעינינו להרף
עין).
ואין אלה רק חוסר ידיעה וחוסר נגישות שמונעים מאיתנו מודעות
וגישה אל אותם רבדים תת קרקעיים של הקיום, החיים והעצמי,
מאחורי כל זה שוכן פחד גדול; פוחדים אנו לתת למצבורי השפע של
היצר, הכאב, הטירוף, האימה וחסר הוודאות - ביטוי ומקום. פוחדים
מן הכאב, מן האימה מחסר וודאות - לא נותנים להם מקום.
מעל פני השטח - שפויים, רגילים, נורמטיביים, בפנים - משוגעים,
מדממים, הוזים, זועקים מכאב.  
גירשנו את השיגעון, האימה והחרדה אל מחוץ למחנה. אך יחד עמם
גירשנו את הניצוץ ואת הנשמה היתרה. את אותו דבר מיוחד שעושה
כל שיחה וזמן - למחשמלים, מטלטלים, נכונים, עמוקים וחובקי כל.
נושאי דינמיקה אחרת.
גירשנו את הפרא, המשוגע, הזר והדחוי מתוכנו, אך בכך גם את מכשף
השבט, הנביא והיוצר הגדול. נותרנו עם המדען, הקונפורמיסט, איש
המעשה, ובכך נותרו חיינו קטנים, יבשים, שטוחים,  חסרי לחלוחית
ועומק, חסרי דינמיקה מחיה וחסרי מיסתורין.
כל מפגש בין אדם לעצמו ובין שניים, צריך לחכות ולארוב לאותו
ניצוץ משוגע, לאותה אי שפיות מטאפורית - ואז לתת לה להיות,
ולרקוד עימה, עד כלות.
 

"רק כאב גדול. הכאב המתמשך והאיטי המתנהל בקצב שלו... כופה
עלינו השפלה אל קצווי המעמקים שלנו... מסופקני אם כאב כזה הופך
אותנו 'טובים יותר': אך אני יודע שהוא הופך אותנו עמוקים
יותר... בסופו של דבר. למען לא ישאר החשוב מכל בלתי נאמר: מן
התהומות האלה, מחולי קשה שכזה שבו האדם כנולד מחדש. עורו הושל
מעליו... עם תחושות עליזות יותר. עם תמימות מסוכנת שנייה
שבשמחה. יותר ילדותי ועם זו מעודן פי מאה משהייה אין פעם".
ניטשה

גבריאל רעם
8.6.2003