היו אלה ימי ראשית מלחמה. הסתיו כבר החל אך הגשמים בוששו לבוא,
שמש דרומית עמדה כל היום בשמים, קופחת מעל ראשינו המיוזעים,
לבושים מדים סביב השעון על פי צו מיוחד מגבוה.
כוחות גדולים מחיל הרגלים, השריון והתותחנים זרמו דרומה
והתמקמו בגדוד הקטן שלנו ובבסיסים הסמוכים. בין ההרים החוליים
המקיפים אותנו לא נותרה מיטה מיותמת.
באותם הימים הצטופפנו במשמרות בחדרי המלחמה שמוקמו ביתנים
ביתנים ברחבי הגדוד. אני, אישה יחידה בין החיילים, מוניתי
לתפקיד תומך לחימה -  הייתי מעבירה את הידיעות על מיקום האויב
אל הלוחמים בשטח בעזרת צופן סודי במכשירי הקשר.
בין משמרת למשמרת, כששנתי נדדה, הייתי הולכת לתפוס שיחת חולין
במועדון. הייתי קונה מיץ וחפיסת סיגריות ומחפשת מקום לשבת בין
כל החיילים  הלא מוכרים, שהשתרעו על כל כסא וחלקת רצפה פנויים
בחיפוש אחר מנת שפיות על כוס קפה.
שם שמתי לב אליו לראשונה. עד אז היה לגבי סתם חייל פשוט המפעיל
את הקנטינה בגדוד שלנו, עומד בה כמה שעות ביום, מספק את
מאווייהם הגדולים ביותר של החיילים. נראה ששעותיו הגדולות
ביותר היו בימי מלחמה אלה, סוף סוף התארחו פרצופים במועדון
הקטן שלו, שבדרך כלל עמד מיותם. משמצא חברה היה מתיישב עם
הלוחמים, מחליף חוויות, מספר על הימים בהם היה יוצא בעצמו
לקרב. כך התוודעתי אליו.
ערב אחד, בעודנו יושבים במועדון (מקור האור היחיד בבסיס, עקב
פקודת החשכה מוחלטת מחשש פן יתקיף האויב), החלו הלוחמים שלא
ראו את ביתם זמן רב לדבר על נערותיהם. הם לא היו מורגלים בכך
שיש נשים בסביבתם כשהם בשירות, לכן לא לקחו אותי, היושבת עמם,
בחשבון ודיברו בחופשיות גברית. דבריו של מתניה בלטו בעדינותם
ביחס לסיפורי הגבורה והכיבוש של האחרים. הוא דיבר על אישה שפעם
אהב, סיפר על ריחה שהטריף את חושיו. אופן דיבורו הקנה לו מקום
בלבי, כך התחלתי לשים לב לקיומו.
מאותו הערב, הייתי מגיעה תכופות למועדון בתואנות שונות; קונה
מיץ או סיגריות על מנת שאוכל לשהות במחיצתו, לשמוע את קולו. אם
היה עסוק עם קוניו הייתי מחפשת מקום לשבת וממתינה, במוקדם או
במאוחר היה מצטרף אלינו היושבים. אהבתי להתבונן בו כשדיבר,
שערו השחור החלק נופל ברכות על פניו הנאות, מסתיר מעט את עיניו
הכהות, כפות ידיו הגדולות נחות ברישול על גופו החזק והגבוה.
מדי פעם, כשחייך, חשף טור שיניים צחורות. מצאתי עצמי מהרהרת בו
כשעליתי על משכבי בלילות, הייתי לוחשת בלבי את שמו - "מתניה".
היה זה ערב יום הכיפורים כשיצאה ההודעה המיוחלת - יוצאים
הביתה. עייפה ומאושרת פסעתי לעבר שער הבסיס, הכתפתי את נשקי
ועליתי על המשאית  שאמורה היתה להסיענו למקום ישוב. בעודי
יושבת במשאית, מביטה בנוף המתחלף מצהוב לירוק, ממדבר צחיח לארץ
לא חרבה - חשבתי עליו. שקועה כל כך הייתי בהרהורי הכמיהה שלי
אליו, לא שמתי לב לכך שהמשאית עצרה. רכב צבאי חסם את הדרך -
בפי הנהג היתה הודעה: כוחותינו הותקפו, הופעלה פקודת "כוננות
על",  על כל החיילים לחזור לבסיסיהם באופן מיידי. המשאית
הסתובבה על צירה והחלה נוסעת חזרה לגדוד. שמועות עברו במשאית
מפה לאוזן: הלחימה הגיעה לדרום.
לא חשתי פחד, האהבה מילאה את לבי. בבית הוריי אמנם חיכתה לי
מיטה רכה, אך בגדוד חיכה מושא נפשי.
כשהגענו לגדוד הכל היה שקט. לפתע ראיתי אותם, את לוחמינו
האמיצים. פלוגות פלוגות צעדו בסך, חמושים וחבושי קסדות
ומגינים. לפתע החלו ההפצצות, צפירה החלה להישמע, "תומכי
הלחימה, רוצו לחדרים!" צעק אלינו אחד ממפקדי הפלוגות. הכנסנו
מחסניות, דרכנו את נשקינו- מוכנים לכל מקרה שיבוא והתחלנו רצים
לעבר המגורים.
ישבתי על המיטה בחדרי, אוחזת את הנשק בשתי ידיי. במשך שעות
אחדות שמעתי את שאגת ההפצצות, מתקרבות ומתרחקות לסירוגין. אט
אט פסקו הרעמים וניתנה ההוראה - לצאת מהחדרים ולחזור לפעילות
השוטפת. באותה שעה לא היתה לי משמרת בחדר המלחמה, יצאתי לשוטט
ברחבי הגדוד שהתרוקן מאדם. רוח אחר הצהרים החלה מנשבת, העצים
נעו לימין ולשמאל, מרשרשים בעליהם שדומה כי הצהיבו לפתע, יום
הכיפורים עמד להכנס.
בשיטוטיי הגעתי לרחבת הכניסה למועדון, דלתו היתה סגורה.
התיישבתי על ספסל קטן בחוץ, מגעו היה קר. ישבתי, הצתתי סיגריה
וחשבתי. חשבתי על המלחמה שהגיעה עד כאן, חשבתי על מתניה. שלפתי
מכיסי פנקס קטן ועפרון וכמו בלי משים שרבטתי כמה שורות:

                      "פגשתי בו ביום אחד באמצע מלחמה
                       קולו נגע בטבעיות שבלבי הלמה
                       מייד הכל נשכח הלך והתאדה
                       ורק רציתי שהכל עלי ידע
                       חיבור הנפשות היה נעים וקל
                       חיכיתי לרגע שלגעת בו אוכל"      

לפתע, נפתחה דלת הקנטינה וממנה יצא מפקד הגדוד ואחריו - מתניה.
לבי החסיר פעימה, הכנסתי את הפנקס חזרה לכיס. הם החליפו כמה
מילים ומתניה הצדיע, המפקד התרחק ונעלם. מתניה הבחין בי והחל
לפסוע לכיווני, בלי לומר מילה הבטתי עליו מתקרב אלי, הוא נעצר
לידי וחייך:
"שלום שלומית", אמר לי, "מה את עושה כאן?", שאל.
"לא כלום", עניתי והשפלתי מבט.
"נראה היה כי הופתעת כשהגחנו מהקנטינה, המפקד ואני", אמר.
"סתם ישבתי לי", רק מילים חסרות משמעות יצאו מפי.
מתניה התיישב לצדי, ראיתי את תווי פניו היפות מקרוב. הוא הביט
בי ושתק.
"מה חיפש המפקד בקנטינה?" שאלתי לבסוף.
"קנה כמה מצרכים על מנת להתקין לעצמו ארוחה מפסקת, עוד שעה קלה
יכנס יום הכיפורים", ענה בהרהור.
"אתה צם?" שאלתי.
מתניה חכך בראשו - "אינני יודע, עדיין לא החלטתי".
"השנה מוכרחים לצום!" פסקתי, "מוכרחים! אולי יענה אלהים
לתפילתנו ויפסיק את המלחמה הנוראה הזו!" הבטתי בעיניו.
"אם כך", אמר מתניה והושיט לעברי את חפיסת הסיגריות שלו, "נעשן
יחדיו את הסיגריה האחרונה לפני הצום". נעניתי ולקחתי סיגריה,
הוא הצית לי אותה.
"תצום איתי?" שאלתי אותו.
"אצום איתך!" ענה. ישבנו ועישנו בדממה.
חשכה ירדה על הגדוד ואני הלכתי למשמרתי בחדר המלחמה, פיקוח נפש
דוחה שבת, גם יום כיפור. כל הלילה העברתי ידיעות לכוחות
הנלחמים. בבוקר לא הגיע איש להחליפני, הסתבר כי החייל שאמור
היה להגיע חש ברע מחמת הצום. נשארתי על משמרתי - 36 שעות לא
עצמתי עין, מאז בוקר יום האתמול. שעה לפני שבירת הצום הגיע
החייל שאמור היה להחליפני ועמו דוד, חייל דתי שיחסי ידידות
שררו ביננו. הוא הניח סידור בידי וגרר אותי לבית הכנסת הקטן
שבגדוד. שם ישבתי בחוץ, יחידה בעזרת הנשים, מנסה לעקוב אחר
המילים הלא מוכרות שבקעו מפיותיהם של המתפללים. התחלתי לחוש
בצמא, פי היה יבש והמתנתי קצרת רוח
לתקיעת השופר, השתוקקתי ללכת לחדרי, לאכול דבר מה וללכת לישון.
זעקות המתפללים עלו לשמים, גשם החל לרדת. תחילה זרזיף דק,
שבמהרה הפך לגשם זלעפות הניתך על ראשי החשוף. לבסוף נשמעה
תקיעת השופר. מיהרתי לחדרי, מפלסת את דרכי בין טיפות הענק,
התקנתי לי ארוחה קלה ונכנסתי למיטה. שעות אחדות התערבלו ואני,
בין שינה לערות, בין חלום למציאות. ההפצצות, קריאתם של
המתפללים לשמים, המלחמה. בין כל אלה צפו ועלו פניו של מתניה.
הקצתי כמו מהזיה, מיוזעת כולי. הסרתי את השמיכה מעלי, לבשתי את
מדי ויצאתי החוצה.
הגשם פסק, בחשכה זהרו שמים בהירים וצוננים. פסעתי בשבילי
הבסיס, נלחמת ברוח. עד מהרה הגעתי לשער הגדוד, הופתעתי למצוא
שם את מתניה עומד על המשמר.
"שלומית", קרא אלי והתקרב, "מה את עושה כאן?"
"לא מצאתי שינה", חייכתי אליו. הוא חייך חזרה - "שבי עמי",
אמר.
מתניה נכנס לעמדת השומר וגרר שני כסאות החוצה. התיישבנו בהם
והתחלנו לשוחח. הירח חצה את השמים, עננים חלפו ונעלמו ואנחנו
דיברנו ודיברנו.
בעודנו מדברים הבחנו בשני חיילים מתקדמים לכיוון השער. השניים
הגיעו לקרבת מקום, פרשו את חפציהם על האדמה והתיישבו ארצה.
הבטנו בהם והחלפנו מבט תוהה. מתניה קם ופסע לעברם.
"ערב טוב", פנה אליהם.
"ערב נעים", ענו לו השניים.
"מדוע יושבים אתם על הארץ?" שאל אותם.
"לא נמצאה לנו מיטה פנויה", השיבו, "בקרוב תזרח השמש, יוצאים
אנו לקרב".
"לא נמצאה לכם מיטה פנויה", חזר מתניה על דבריהם בהרהור. הוא
פשפש בכיסו ושלף מפתח, "זה המפתח למועדון", אמר והושיט להם
אותו, "אתם יכולים ללון שם, התחזקו בטרם צאתכם". השניים הביטו
זה בזה ונטלו את המפתח מידו.
"רב תודות!" אמרו לו והניפו מעלה את כומתותיהם. הם התרחקו
במעלה השביל.
המשכנו לשבת שם ולשוחח, אור קלוש עלה מן המזרח.
לפתע משך מתניה את חולצתו מתוך מכנסיו, הרמתי גבותיי בפליאה.
הוא חייך אלי וחשף את בטנו -
"הביטי בבטני שלומית", אמר לי, "אמרי לי בכנות, החושבת את כי
שיער רב מדי צומח עליה?" פרצתי בצחוק, מתניה הביט בי נעלב.
הבטתי בבטנו, מעט נבוכה ממעשהו הבלתי צפוי. היתה זו הבטן היפה
ביותר שראיתי בימי חיי.
"איני סבורה כך", אמרתי בשחוק, הבטתי בבטנו בערגה, מעולם לא
פגשתי בן-אדם מיוחד כמתניה, כל כך עדין בשביל גבר ועם זאת כה
חסון. מתניה החזיר את חולצתו למקומה.
כשאור היום עלה פנה אלי -
"שאלה לי אליך שלומית"
"כן מתניה"
"עד מהרה תסתיים משמרתי, התבואי לישון עמי?"
"כן מתניה", נעניתי בלא היסוס. הוא השיב לי בחיוכו המקסים.
בעודנו מטפסים במעלה השביל נעצר לפתע -
"היכן נלון?" שאל.
"אינני יודעת", עניתי לו, "סכנה כרוכה בכך- הרי זה בניגוד
לפקודות , מה אם ניתפס יחדיו?"  
"עלה לי רעיון!" אמר, "בואי נלון במועדון, נוכל לנעול את הדלת
במפתח!"
"ומה עם שני הלוחמים?" נזכרתי לפתע. מבט של חרטה עלה על פניו.
"לא יכולתי לנהוג אחרת בכל מקרה", הרהר בינו לביני.
חרש פתחנו את דלת המועדון, שני החיילים היו שקועים בשנתם.
מתניה סגר את הדלת אחריו במבט של אכזבה.
"מה נעשה?" שאל. לפתע תפס בשתי ידיי - "בואי לחדרי שלומית!",
ביקש.
"אני חוששת להכנס אל מגורי החיילים, בוא אתה לחדרי", הבטתי אל
תוך עיניו.  
"אם אתפס נכנס למגורי הנשים אשוחרר מהשירות באחת!" אמר ופניו
התעננו, המחשבה היתה כנראה בלתי נסבלת בעיניו. "אם כך, נאלץ
להיפרד כאן", אמר וצער בקולו. הוא סובב את גבו אלי ופנה ללכת.
הבטתי בדמותו המתרחקת  וחשתי צביטה בלבי. כל גופי דאב בשל
עייפותי הרבה, פניתי לחדרי מאוכזבת.
כשפתחתי את הדלת שמעתי צעדי ריצה בשביל וקול לוחש אלי בזעקה -

"שלומית!" הסתובבתי וראיתי את פניו מלאות החרטה של מתניה.
"לא איכפת מכלום!" אמר ואחז בי בחזקה ואז נשק לשפתיי. נשימתו
המתוקה התערבבה בנשימתי, חשתי את פעימות לבו בחזי. לעולם אזכור
את נשיקתנו מלאת הכמיהה.
נכנסנו מתחת לשמיכה, שניים יחדיו במיטה הצבאית הצרה. שכבנו זה
לצד זו כשלפתע רכן מעלי ולחש ברכות -  
"היודעת את שהנך היצור היפה ביותר שפגשתי מעודי?" חייכתי למשמע
דבריו.
"היודעת את שאני אוהב אותך?"
מתניה נשק לי בשנית, זרועותיו הרכות עטפו אותי ואני אחזתי בו
חזק, לא מאמינה לכל הטוב הזה שנפל בחלקי. עפעפיי כבדו על עיניי
ומתיקות השינה אפפה אותי והתערבלה בנעימות גופו החמים. נרדמנו
זו בזרועות זה.
הקצתי בשעת בין ערביים, אודם האור מילא את חדרי בצללים רכים,
צדה של מיטתי היה ריק.
באותו הערב קיבלתי מידי מפקדי צו שחרור מהיחידה.
"האויב פלש לדרום, השתלט על שטחים שהיו בשליטתנו", סיפר לי
המפקד - "הסכנה גוברת, אנו מצווים לפרק את הגדוד מיידית ולצאת
לשטח - להלחם. לך, בתור אישה, אין עוד מקום עמנו". התבקשתי
לארוז את חפציי, תוך מחצית השעה יגיע רכב צבאי לאספני. לבי פעם
בחוזקה - זעם, התרגשות ואהבת אין קץ נלחמו בי.
אספתי את חפציי במהירות, בפיזור הדעת. חשבתי על מתניה, עלה על
דעתי לגשת למועדון על מנת להיפרד. רציתי להסביר לו על המתרחש,
להתוודות על אהבתי
כלפיו, להחליף כתובות, חיבוק אחרון. אך רגליי נשאונו הרחק משם
- לשער הגדוד. לא יכולתי לעצמת רגשותיי, אהבתי אותו יותר מדי -
הייתי מבוהלת.
לא עלה בידי להיפרד ממתניה, האהבה נשארה בתוך לבי ולא יצאה
אליו.

עד היום עולה דמותו בדמיוני מפעם לפעם וזכר הלילה היחיד ההוא
צף ועולה. תוהה אני מה עלה בגורלו. האם כאב את הסתלקותי
הפתאומית? האם השארתי אותו בודד, ללא תשובה?

"יש אדם בעולם
שכלל לא יודע שבעיניי הוא עדיין קיים
שבמוחי עדיין עליו אני חושבת
שיש מקום בלבי בו אותו אני עדיין אוהבת
שקיומו הותיר בי חותם לתמיד
שהוא עדיין איתי בעבר, בהווה ואולי גם בעתיד
שפיסה מלבי עדיין שלו
בראשי עדיין מסתובבת דמותו
מילותיו מרחפות בחלל האוויר שסביבי
הוא כלל לא יודע על כאבי"