לילה שלא נגמר נגס בכל פה בשפיותה של נשמה זו, מוביל אותה
ברגליים דואבות אל שיטוט מבוהל בסמטאות אפלות בין יצורי לילה
מדהימים ביופיים, טראגיים וחסרי פנים.
יחידה אני הזוכרת, המתאבלת, הסולחת? יחידה אני שקיוותה,
שציפתה, שידעה כי למרות הכל יהיה זה הלילה האחרון?
כנפיי קוצצו בלילה ההוא, וגופי העייף מוסמר אל הצלב, יתדות של
שקר ננעצו בבשרי בקול תרועה.
סימני אבדון חרט בי הלילה ההוא, בריחוף מהורהר ברחובות עיר
מדממת, אשר בצל כנפיה חסיתי. חלונות מטאפוריים, זגוגיות
מאובקות ווילונות מוגפים הביטו בי ממעל בהלכי לצד הנשמות
העתידות לפצוע בי ולהותירני בוכייה על גבעה המצפה לסערה.
בעיר נעלמת הייה גם אתה נעלם, חסר בבואה, חסר קיום.
בעיר שכולה יצרוב השכול את עורך ויותיר בך צלקות צבעוניות
ורועשות, ונפשך התמימה תאבד על חוף הים תחת שמיי בוקר אפרפרים
בטרם ימס החום את מחשבותיך.
וכך, בין מלאכים ונשמות אבודות, גמרה נשמתי שלי אומר לחדול
מקיומה.
בדרכה אל הגרדום תהרהר נשמה במה שהיה, במה שלא היה, תעלה חרטות
ושאלות אינספור; ברגעיה האחרונים הרהרה נשמתי בגור חתולים אבוד
שלא יהיה לה לעולם.
בשעת לפני צהריים ביום שעקב, תלתה נשמתי את עצמה מנברשת מפוארת
באולם ריקודים
מהמאה ה-18.
למחרת גילו הנערות את הנשמה התלויה לה כך, באדישות, ובעטו בה
בחדווה.