[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דוד ארינזון
/
משחק גולות

"אם אתה פוגע בגולה שלי, אני מביא לך את כל מה שאתה רוצה", אמר
ערן בביטחון רב בעודו צוחק עליי, חושב שאני לא אצליח.
ניגבתי את הזיעה שהצטברה על המצח שלי, היום היה חם מן הרגיל,
תחילתו של האביב, כנגד לתחזית של דני רופ ושל כל שאר הערוצים,
האדמה להטה והרגשתי את השמיים בוערים מעליי, אפשר היה לחשוב
שהנעליים שלי היו מתחילות להעלות אדים בגלל האדמה הממהרת
לרתוח. הוצאתי את גולת המזל שלי, הלבנה, לאף אחד לא הייתה גולה
כזאת, קיבלתי אותה במתנה מהמנהל של מפעל הגולות שהיה ממוקם
בסמוך לעיר. נישקתי את הגולה, הסתכלתי למעלה בתקווה שאלוהים
מסתכל עליי בחזרה, קורץ ומבטיח לי שאני אצליח, הושטתי את היד
וזרקתי את הגולה אל עבר הכיוון של הגולה של ערן.
באותם הרגעים הארוכים שנראו לי כנצח, הסתכלתי סביב, מארבעת
צדדי האופק נראה כמעלה אדים ומים, ערן עצמו לא הפסיק למחות את
הזיעה שהצטברה על פניו, ואז... חייכתי.
"אני לא מאמין, זה לא יכול להיות, אתה מרמה!", ערן התחיל לבכות
ולהתלונן, הפרצוף המזלזל שלו קיבל צורה של ייאוש ואכזבה.
"אני רוצה את כל הגולות שלך, אתה אמרת", דרשתי את חלקי, למרות
היותנו ילדים קטנים, מילה זאת מילה. ערן הרים את הגולה שלו
מהאדמה, שם אותה בשקיק הקטן יחד עם כל שאר הגולות והושיט לי את
השקיק. "קח, אני לא משחק איתך יותר, אתה רמאי!, היום יום חם,
הכול בגלל זה, אם לא יהיה חם הייתי מנצח אותך בלי בעיות", ערן
פנה בריצה אל הבית שלו.
חזרתי הביתה מאושר, לא שמתי לב אפילו שהשמש היוקדת שרפה את
עורי לחלוטין, כשהגעתי הביתה התחלתי להרגיש בכאב עצמו.
"אמא, זה כואב, אממממא!", נשמעה נפילה של סיר במטבח ואמא יצאה
מהמטבח כסערה ישר אליי בעודה צועקת "מה קרה?".
"כואב לי", אמרתי בעודי בוכה. אמא השמיעה אנחת רווחה, חשבה כבר
שמשהו הרסני קרה, היא צחקה קלות, מחתה את הזיעה שהייתה על מצחה
ושלחה אותי לעשות מקלחת.


השעה הייתה תשע בערב, הזמן לתצפית היומית שלי בטלסקופ, אותה
רוטינה משעממת שנמשכת כבר שנתיים, כל זה על מנת לנסות למצוא
משהו יוצא דופן, דבר שלא נראה עדיין.
הסתכלתי לתוך עינית הטלסקופ, ספרתי את צדק ואת מאדים... עברה
בי תחושת חנק נוראה, לא יכולתי להגיד דבר, עמדתי המום בעוד
עיני אינה יכולה להיפרד מעינית הטלסקופ.
רצתי במהירות לטלפון, "פרופסור, אתה חייב לבוא לכאן מיד ולראות
את זה!".
"מה זה לדעתך, פרופסור?"
"איני יודע, נערי. במשך כל שישים שנותיי לא ראיתי דבר וחצי דבר
הדומים לזה, זה נראה כמו חומה, חומה בצבעי אדום וצהוב, נראה כי
היא מקיפה את כל הגלקסיה שלנו כמו מעטפת, לפי מיטב ידיעתי,
הדבר יכול להיות אף ענן פליטה גדול של גלקסיה אשר קרה לה משהו
או אולי ענן אבק פשוט."
"פרופסור, אין זה נראה לך מוזר שאותו "ענן" מקיף רק את הגלקסיה
שלנו, זאת יכולה להיות עבודתם של ח... ח... חייזרים".

כותרות העיתונים בבוקר שלמחרת הופיעו כשלל צבעי הקשת, "סוף
העולם", "החייזרים כבר כאן", "הכול בגלל רוזוול". הפאניקה שלטה
ברחובות, מדי דקה עלו לשידור מומחים שונים, אולם לאף אחד מהם
לא הייתה תשובה לדבר, הם נראו המומים בדיוק כמו אותם האנשים
המסתובבים ברחובות, מבולבלים. דבר אחד כולם ידעו בבירור, הכול
נהיה חם, יותר ויותר.

"אדוני הנשיא, למען ביטחונו של כוכב זה, אני מציע לשלוח חלליות
קרב לחלל, לפי רוב ההשערות אלו חייזרים אשר באו להשתלט על
הכוכב שלנו", אמר שר ההגנה.
"כפי שהדבר נראה עכשיו, חלליות הקרב האטומיות שלך לא יועילו,
לבטח אנו נחותים מהם, לדעתי אנו צריכים לשלוח חללית סיור
לאזור, על מנת ללמוד יותר על ה"חומה" שהושמה על הגלקסיה שלנו",
אמר הפרופסור.
אכן נשלחה חללית קטנה כמה ימים מאוחר יותר, המפגש שלה עם
ה"חומה" היה קצר מאוד, השידור ממנה היה קצר ומעורר חלחלה. "כאן
חללית PCTW הנמצאת מרחק קצר מה"חומה", ה... ה... ה"חומה"
מתקדמת, היא מתפשטת, הצילו, לא! לא!...", לאחר המילה האחרונה
השידור נקטע ובמקומו חזר להיות שלג במסך.
"שאלוהים יעזור לנו", אמר הפרופסור.

כל התחנות הראו את אותו הדבר, נשמעה דרשה אחת, מילותיו של
כומר, "אלוהינו בשמיים, רחם עלינו, ותן לנו חיים חדשים במקום
אחר, אמן". כל אדם ואדם, האנושות כולה עמדה וחיכתה לסופה המר.
איתני הטבע נתנו את אותותיהם בימים הללו, שני הקטבים חדלו
מלהתקיים, מפלס המים עלה ב30 אחוזים וסחף איתו את כל ערי החוף
וערי הנמל, בניגוד מוחלט, שרפות רבות פרצו בכל רחבי העולם,
משחיטות איתן את כל היערות במהירות סוחפת, לילות לא היו, רק
ימים, ימים חמים, לוהטים, שורפים.
ה"חומה" כבר לחצה על כדור-הארץ מכל צדדיו, חיה הרוצה לטרוף את
הכוכב שוקק החיים אשר יפסיק להתקיים בעוד דקות מספר. בשונה
מהמחשבה, שבאסון כלשהו, קשה כשלעצמו, יהיו ניצולים, אולם כאן,
המוות הוא מוחלט, אלוהים לוקח את כל ילדיו חזרה אל חיקו.





"תחזיר לי את הגולה!", היא צעקה בעודה רצה אחריו. "זאת הגולה
שלי!".
הוא רץ וצחק לו, לא הסתכל קדימה, הסתכל אחורה כדי לראות אם
אחותו תוכל לתפוס אותו.
באותו הרגע שהיא התחילה לבכות הוא צחק אף יותר, הרגיש את
הניצחון ואת הגביע בידו, הוא המשיך לרוץ ולא שם לב למה שהיה
מתחת לרגליו, קפץ מעל שיח, מעל בול עץ, אך את אותה האבן הוא לא
ראה, הוא מעד ושמט את הגביע שלו הרחק ממנו, הגולה נסחפה עם
הרוח ונפלה ישר אל המדורה.
"אמא!", היא צעקה.
האם הפילה את כל מה שהיה בידיה ורצה לכיוון ילדתה בעודה חושבת
על הגרוע מכל.
"מה קרה?", היא שאלה בחרדה. "הוא זרק לי את הגולה לאש!", אמרה
הילדה בבכי.
האם צחקה, ליטפה את ראשה של ילדתה וחיבקה אותה אליה, "אל תבכי
מתוקה, מחר אני אקנה לך גולות חדשות, שום דבר רציני לא קרה".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי צריך
ויאגרה?
תביא פסיפלורה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/7/03 12:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דוד ארינזון

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה