דמות מוארת מושיטה לי ידה, יד חיוורת ועדינה, יד שלה אחיזת
מוות, רוגעת וענווה. דמות מוארת מכוונת אליי מבט קפוא, עיניים
בוהקות, קרות, אכזריות, יפייפיות.
דמות מוארת כורכת זרועותיה סביב גופי ומצמידה את נשמתי אל
נשמתה בקול חבטה עמום. דמות מוארת מניחה ידה הקטנטנה על כתפי.
דמות מוארת שוזרת עצמה בחיי באיטיות, ברכות, בביטחון כוזב.
ואני, צל עטוף קטיפה מאובקת, מתרוממת מעלה- מעלה, רגליי ניתקות
מן הקרקע, ראשי נשמט לאחור וגופי הופך חסר משקל.
ואני, עיניים כבויות ובשר פצוע, נצמדת אל נשמתה המוליכה אותי
שולל, אובדת בריח משכר של קטורת ומצעים נקיים.
ובעודי מעופפת לי, דואה בשמיי תהום הנשייה, קול קורא לי מן
הקרקע...
"שובי לכאן, שובי אל האדמה פן ייפצע לבך... רדי, שובי אל מקומך
האמיתי... שקר היא, דמות זו, המסנוורת, היפה... שקר היא! האינך
שומעת, האינך רואה? האזיני, הביטי! שובי לכאן פן יקיץ עלינו
הקץ..." ואני אינני שמה ליבי כלל אל קול הקריסטל המלוטש הקורא
בשמי, קול התבונה הבהיר, המלא, העמוק; אינני שמה ליבי, וממשיכה
במעופי המיוסר מעל שנים וימים ועמקים.
דמות מוארת מקצצת את כנפיי בחטף, בחיוך רך ומשגע.
דמות מוארת מניחה לי לצנוח מטה- מטה, מניחה לי להתבוסס בדמי,
לזעוק לעזרה, למרר בבכי, לשווע למגע.
ואני מליטה פניי בידיי, וזעקת שבר אדירה ממלאה את האוויר,
מרעידה את השמיים הבוערים עדיין בשובל נפילתי.
וקול קריסטל ענוג ונוקשה, רך ויציב, קורא בשמי, ומפטיר:
"אמרתי לך".