על לוח ליבה תחקוק את המילים הנוראות, לא תניח להן לעולם,
תנצור אותן כאוצר ולא תביט בהן באור יום מפחד שתסונוור.
על לוח ליבה תחקוק את זכר היום ההוא, תקווה כי איש אינו יודע
מעלליה שם, בעולם האחר.

סערה ניבטת מבעד לזגוגית החלון העכורה, סערה שכמותה לא נראתה
מזה שנים רבות. נשימתה ממסה את שכבת הקרח שעל הזגוגית ויוצרת
לה פתח להביט דרכו אל האופק האפור, אל הגשם והעצים המתכופפים
מפאת הרוח. אצבעותיה הקפואות משוטטות הלוך ושוב במעלה ובמורד
המשקוף. הדרך ריקה. אין שם איש. אף אדם בר דעת לא יצא במזג
אוויר שכזה. והיא לבדה. הבדידות מעולם לא הציקה לה כך, מעולם
לא חשה אותה בכזו עוצמה בלתי נסבלת. גופה כמו אינו שייך לה,
היא אינה חשה אותו כלל, היא כמרחפת על פלגי מים בעולם נפרד.
זעם השמיים מתגבר; גזע עץ נשבר ונוחת ברוב פאר והדר על הקרקע.
שביל העפר הנטוש הופך שלולית אחת ענקית, והיא מביטה בה בעיניים
נוצצות.
היא אמרה שלא תעזוב. היא אמרה שלא תשאיר אותה לבדה. היא אמרה
שתהיה לצידה בכל זמן שתזדקק לה. והיא איננה.
הקירות מותירים אותה חשופה בפצעיה, בשנאתה, בגעגועיה. הסדינים
על מיטתה מסנוורים בלובנם העל טבעי. החדר נקי וריקני, הבית
כולו מעלה הד נורא של חתכים וחבורות שטרם הגלידו, זעקות שבר
שטרם נבלעו בתודעה הקולקטיבית. היא משתוקקת לצאת אל הסערה, אל
הרעמים המתגלגלים והשמיים המדממים טיפות- טיפות טהורות וקרות
אל האדמה המשוועת למעט מים. היא עורגת אל הגשם, ידידה משכבר
הימים, חנית הכסף שלה, אח ורע לשעת צרה. היא מביטה מבעד לצוהר
האדים ומדמיינת שהטיפות הן דמעות הזולגות מעיניה ללא הפסקה
ארבעים יום וארבעים לילה, עד שמטביעות את העולם כולו ולא
מותירות לו זכר. והיא איננה מסוגלת לבכות. הדמעות שהוקצבו לה
באופן שרירותי על ידי אי- אילו כוחות עליונים אזלו מזמן.
החדר הולך וקטן, קטן והולך, מתכווץ ונמתח והופך ללולאת תלייה
סביב צווארה. גם לזעוק אינה יכולה עוד. האוויר המעופש עוצר את
זרימת הדם בפרקי ידיה ומחניק את קולה הסדוק.
ברק. רעם. שאון וקול דממה דקה.
היא תולשת את הלולאה מעל צווארה, מנתקת את השלשלאות מקרסוליה
ונמלטת החוצה, זועקת כחיה פצועה.
הגשם הניתך על ראשה מביע זעזוע עמוק מהחלטתה המשונה לעזוב את
ביתה הבטוח לטובת הסערה המשתוללת. הרוח הפורעת את שיערה שואלת
לשלומה ומבטיחה שלא לפגוע בה לרעה. ברק נלהב מצית אש- להבה
לכבודה, ורעם מרטיט לה סימפוניה אהובה. ליבה המצולק עולה על
גדותיו בשמחה בלתי נדלית.

והשביל עודנו ריק. אף אדם בר דעת לא יצא במזג אוויר שכזה.