היום זה היום הראשון של שארית חיי.
היום אני עומדת לבד, לגמרי לבד, מול העולם.
בשנה האחרונה למדתי המון, הכרתי את המונח כאב, טעמתי את טעמם
המלוח של דמעות, ידעתי אהבה והכי חשוב מכל, ראיתי איך החיים
שלי יכולים בשניה אחת להיזרק אל תוך תהום הנשייה.
השנה האחרונה הייתה, ערבוב של טעמים, ריחות וחוויות ראשונות.
ואני יושבת כאן עכשיו, מול דף חצי ריק, מרוח בדיו ובדמעות,
מנסה לשחזר את הזמנים הטובים, לנסות להתרכז בהם, אולי אז אני
אוכל לנקז מהוורידים את הכאב שמאיים לבלוע אותי, הכאב אותו
הרגשתי אתמול במלוא עצמתו, הכאב שטמון בהבנה הכי נוראית והכי
קשה, ההבנה שאני אכן לבד.
אתה היית חלק מאוד נרחב ומאוד עשיר בחיים שלי, אבל אתה רצית
לשעבד אותי, רצית שאני אהיה איתך, רק איתך, גוף ונפש, כל הזמן
ובכל מקום.
ואני? כמו ציפור שכל שנותיה הייתה כלואה בכלוב ולבסוף כשהדלת
נפתחת, נקרעת בין הרצון לעוף חופשי, לבין הרצון להישאר במקום
הבטוח והמוכר.
כבר חצי שנה שאני אומללה, חושבת כל רגע על כמה טוב יהיה לי
בלעדיך, ומצד שני, על כמה רע יהיה לי לבד.
ואתמול, אתמול זה קרה. והיום אני לבד.
אני עדיין לא בטוחה כל כך מה קרה, או איך, או מתי, אבל אני
לבד.
קמתי היום בבוקר, והמעיים שלי איימו לחנוק אותי, קמתי היום
בבוקר בידיעה שאינך עוד איתי, בידיעה שאיבדתי אותך לנצח.
אני יודעת שאילו רק יכולת היית מחזיר את הגלגל לאחור, מחזיר
אותי אלייך, אבל זה בלתי אפשרי.
אני נפצעתי קשה מידי ממך.
אני יודעת שזה קשה ומפחיד אבל אנחנו לבד.
אני כל כך מצטערת על הכל, אבל אי אפשר לתקן את מה שנשבר
לרסיסים, אי אפשר להדביק את חתיכות ליבי השבור.
היום זה היום הראשון של שארית חיי, בלעדייך. |