"ביי, להתראות בערב..."

נו אחרי יום כזה הגיע הזמן סוף- סוף הביתה...
אני פוסעת לכיוון תחנת האוטובוס שנמצאת מרחק של כמה בתים מבית
הספר האוויר דחוס וחם אבל זה לא נורא, המחשבות שלי כבר רצות
להן על מה יקרה היום בערב במסיבת הסיום וכל מה שמעניין אותי זה
לחזור הביתה לתפוס שינה קצרה ולקום אחר הצהרים עם כוחות
מחודשים.
עוד כמה מטרים ואני כבר בתחנה, אני רק מקווה שלא פספסתי את
האוטובוס האחרון
בטח יהיה היום כל כך כיף בערב, מסיבת סיום סוף סוף הגיע הקיץ
רק עוד שתי בגרויות ואז חופש, תודה לאל...

או, הנה התחנה... נו אני לא לבד פה אז כנראה שהאוטובוס עוד לא
הגיע, יופי...
אני מתיישבת על הרצפה של התחנה כי אין מקום על הספסלים, מסתכלת
לכיוון הכביש אולי עוד מעט תגיעה ההסעה של בית הספר ואוכל
לעשות איזה פוזה מעניינת לחברה החרמנים במושב האחורי...
מגיעים עוד כמה אנשים לתחנה ואני מנסה לבדוק את מי כבר ראיתי.
את האישה הנחמדה שתמיד מציאה לי לשבת במקומה והילד ההוא שלומד
גם הוא בבית ספר את הזוג האלה שתמיד עומדים ליד העמוד ומתחבקים
ורגע, את האיש הזה שעומד שם אני לא מכירה טוב בטח עוד איזה אחד
שמחכה לאוטובוס.
אני ממשיכה לשבת על המדרכה והאיש הזה, הלא מוכר מתקרב לכיווני
בטח גם הוא מנסה לראות אם האוטובוס שלו מגיע...
הוא מחזיק תיק שחור וגדול ביד אחת לבוש בחולצת פסים ומכנסיים
כחולים ישנים.
נראה כמו אדם בן חמישים אולי אפילו יותר עם שיער לבן וקצת קרחת
יש לו פרצוף רציני והעניים שלו ממש מפחידות.
אני לא מסתכלת עליו אבל אני רואה אותו תוחב את היד למכנסיים,
אני לא ממשיכה להסתכל אבל אין מה לעשות יש גם אנשים כאלה בעולם
את הדברים האישיים שעושים בבית מאחורי הדלת הם עושים ברחוב...
אני ממשיכה להסתכל לכיוון הכביש והוא היצור הזה מתקרב לכיווני
אני רואה אותו מחזיק את התיק שלו ביד אחת כאילו רוצה להסתיר
משהו וביד השניה הוא מחזיק את איבר המין שלו ומסתכל עליי...
הבנתי מה רוצה הבן אדם, קמתי ועברתי לצד השני של התחנה.
האישה הנחמדה שתמיד מציאה לי לשבת לא חרגה מהרגלה וגם הפעם
ביקשה שאשב במקומה על הספסל, סירבתי.
התיישבתי שוב על המדרכה והתחננתי שהאוטובוס כבר יגיע.
הוא עמד שם ממש קרוב אליי עם הרוכסן פתוח והיד בתוך המכנס
מסתכל עליי במבט זדוני ופתאום הסיפור שנכתב על האונס וכל
הדיבורים בבית ספר ובהרצאות על הטרדה מינית נראו לי כל כך
אמיתיים...
הוצאתי את הפלאפון מהתיק בתקווה לתפוס מישהו בטלפון ובכך להשיג
את תצומת ליבם של הנוכחים בתחנה ולהרתיע את המטריד.
אך החברה הטובה שהייתה אמורה לחזור איתי באותו היום לא ענתה
לטלפון...
מה לעשות? ואיפה האוטובוס...? אין לאן לברוח ולמי לספר את
שעניי רואות.
מזל שגם היא, חברתי הטובה, לא הגיעה לתחנה שלא תצטרך אף היא
לסבול את הפחד הנוראי הזה שעוטף אותך ואת חוסר העונים המפחיד
שסובב את כולך.
ואיפה האוטובוס..?!?
תודה לאל הנה הוא, מגיח מעבר לפינה, ניצלתי.
אני הולכת אל האוטובוס כמו שמעולם לא הלכתי כל גופי רועד ואני
עדיין המומה מקווה שהוא לא הולך אחרי, שלא יעלה גם הוא
לאוטובוס.
אני מעיפה מבט לאחור ורואה אותו עומד שם מסתכל עליי במבט
הזדוני שאחז בו עוד מקודם, אני נועצת בו מבט ומבינה שאת זממו
הוא עוד לא השיג ועכשיו הוא יחכה לטרף הבא שיעלה ברשתו.
כשכולי המומה ואני עדיין לא תופסת שהייתי עוד אחת שהוטרדה
מינית אני עולה אל האוטובוס ומתחילה לעכל את הדרך הזאת חזרה
מבית הספר שלעולם לא תשאיר לי את הטעם המתוק שנתנה לי חצי שעה
לפני...