יצורים חסרי פרצוף מסתובבים במסדרונות.
כולם נראים אותו הדבר, כולם חסרי דעות.
והיא צועדת לה, בכיוון ההפוך.
והיצורים מסובבים את הראש אחורה ומתחילים ללחוש.
הם בלבן, היא בשחור
הם מסודרים ורק היא פזורה בכל מקום.
ורק אני עדיין רודף אחריה.
מנסה להבין את כל הסבל.
היא צועקת ושורטת, אבל הם בלבן והיא בשחור,
אותה הם לא יבינו, לא יחזירו לחיים מהבור.

אני רודף אחריה עד הסוף
הם מנסים לעצור בעדי אבל אני בשלי
היא כבר בקצה.
"עצרי!" אני צועק.
מסתובבת מפריחה עוד נשיקה וקופצת לתהום.

היא כבר לא כאן והם עומדים מעל
מלמלים "כמה חבל"
ורק אני עדיין בוכה, על אותו יום שלא מבין.
הם מנסים לעודד וזה לא עוזר.
כי זה בגללם כל הכאב, אם לא היו שופטים אולי עדיין הייתה
בחיים.

הם לא יעצרו אותי יותר
אני הולך לקצה, מפריח נשיקה וקופץ לתהום.