יושבים לי מאחורה איזה בחור ובחורה. סטודנטים. לא זוג, ממה
שהצלחתי לקלוט, רק ככה, ידידים מהאוניברסיטה, מתחלקים ביחד
במונית הביתה.
יושבים שניהם, מדברים על כל מיני שטויות, אני לא מקשיב בכלל.
רק מכוון את המראה ככה שאני יכול לראות אותה. כזאת יפה בחיים
שלי לא ראיתי. אנ'לא צוחק. וכשהיא מחייכת, בכלל, הלב נמס.
הבחור, גם הוא נמס לו הלב, מנסה כל הזמן להצחיק אותה. זה לא
כל-כך פשוט להצחיק בחורה יפה, במיוחד אם מדובר באחת כמו זאתי
מאחורה.
אחת כזאת, בטוח מנסים להצחיק אותה איזה אלף גברים ביום. והיא,
שכבר רגילה לזה, כבר לא צוחקת כל-כך בקלות. הצחוק שלה הופך
להיות נדיר יותר, וכשהוא מופיע לפתע - זה כמו איזה פלא עולם.

בכל אופן, אני שומע איך הבחור הזה מאחורי מתאמץ להצחיק את
הזאתי היפה שיושבת לידו. הם כאילו מדברים, וכל שניה הוא דוחף
איזה אמירה מתחכמת אחרת שמנסה להצחיק, אך מזכה אותו בחיוך
בלבד.
בחורות יפות שרגילות כבר שמנסים להצחיק אותן צוחקות מעט אבל
מחייכות הרבה.
והחיוך הזה יפה כל-כך, יפה עד כאב, מתוק ומתסכל באותו הזמן.
באיזשהו שלב הבחור מתעייף מהמאמץ, ואז - שתיקה.
אני מסתכל עליה במראה. היא מסתכלת מהחלון לראות איך העולם נראה
בזמן נסיעה. נראית כאילו שקועה במשהו, אבל בטח לא חושבת על
כלום.
אותו אני לא רואה, אבל מרגיש, מה-זה מרגיש. כל האוטו מרגיש את
המטען שלו. אני מוריד הילוך ומסתכל עליה. היא נראית שלווה,
השתיקה ביניהם לא מטרידה אותה. אותו זה דווקא די מטריד. הוא
יודע שהזמן קצר, שתכף נגיע לבית שלה, היא תרד מהאוטו, תגיד
בנחמדות כזאת: "תודה, נתראה מחר", ואז תחייך, בפעם האחרונה,
והלב יתאדה.
הוא מתחיל לנשום עמוק, לנסות להרגיע את עצמו. אותי זה די מלחיץ
ואני פותח את החלון עד הסוף, ומתחיל כמוהו, לשאוף, לנשוף,
לשאוף, לנשוף.
שנינו יושבים ככה, אני נוהג, הוא מאחוריי, מכניסים ומוציאים
אוויר בקצב כאילו רופא בודק לנו עכשיו את הלב, והיא - כלום.
מסתכלת בחלון. בכלל לא שמה לב מה הולך.
פתאום אני כבר לא שומע אותו. אני מסובב לשניה את הראש אחורה
ומיד בחזרה אל הכביש, ומספיק לקלוט את היד שלו על הרגל שלה.
"את יודעת, את כזאת יפה." אני שומע אותו אומר לה.  "כל פעם
שאני רואה אותך אני נמס."
תוך כדי שאני מרגיש איך האוזניים מתחילות לבעור לי, אני מפעיל
את הוינקר ומתחיל להסתכל לצדדים כאילו אני עסוק מאוד בנהיגה,
מנסה לא למשוך יותר מדי תשומת לב, אבל לא יכול להתאפק ומגניב
מבט למראה. איך שאני עושה את זה העיניים שלי נפגשות בשלה.
למזלי, בדיוק באותו הרגע קורא לי יו'דה בקשר, אבל אז מתחיל
'קשקש לי בשכל על איזה משהו שאנ'לא מבין בכלל מה, אני עונה לו
סתם בכן ולא ואהה, ותוך כדי כך מנסה לשמוע מה הם התחילו לדבר
שם מאחורה, אבל לא מצליח להבין שום מילה. אני מכוון את המראה
ורואה את שניהם.
היא מדברת, נראית כמו מורה שמסבירה בסבלנות משהו לתלמיד. הוא
מקשיב לה, היד שלו על הרגל שלו עכשיו, מנסה להסתכל עליה ולא
כל-כך מצליח, מנסה לחייך ולהראות לה שהוא מבין והכל בסדר, אבל
האימהיות הזאת שהופיעה בה פתאום רק גורמת לו לרצות אותה יותר.

י'ודה עדיין מקשקש בשכל, ואני לא שומע לא את י'ודה ולא את אלה
מאחורה.  
פתאום היא פונה אלי ואומרת בקול המלטף שלה: "תוכל בבקשה לעצור
לי פה?".
אני עוצר את האוטו, היא יורדת ואומרת לו בנחמדות כזאת, כאילו
כלום לא קרה: "תודה, נתראה מחר, ביי."
הוא עונה לה ביי, ואני, כאילו באופן טבעי, עונה לה ביי ביחד
איתו.
הוא מביט בי דרך המראה בעיניים מופתעות. אני מסתכל עליו
ואחר-כך שוב עליה.
היא מחייכת אלינו בפעם האחרונה, והלב מתאדה.