גיל ואני תמיד היינו מאוד קרובים אחד לשני, אני זוכרת שפעם
דיברנו והבטחנו אחד לשני שאנחנו בחיים לא ניתן לשום דבר להפריד
ביננו,
עכשיו שאני מסתכלת על התמונה שלו אני מבינה שהוא פשוט שבר את
ההבטחה הזאת.
מבחוץ חייתי את חיי כמו כל ילדה רגילה אבל מבפנים כאב לי,
כאב לי כ"כ למרות שהיה לי כל מה שתמיד רציתי: חברות, משפחה
ואנשים שיאהבו אותי, לא היה חסר לי כלום ובעצם היה חסר לי
הכול,
היה חסר לי החלק הכי חשוב, אח שלי.
מאז ומתמיד הייתי מקשיבה לכל העצות שנתנו לי והעצה שהכי מהדהדת
בראשי היא שבכל מצב תמיד צריכים לדעת להמשיך הלאה.
להמשיך הלאה אין הכוונה לשכוח את מה שהיה אלא פשוט לדעת שבחיים
יש עליות ומורדות וגם אם עכשיו יש תקופה לא כ"כ טובה צריך פשוט
להיות חזקים ולעבור אותה.
הבעיה אצלי היא שלא יכולתי להפסיק להסתכל אחורה, כל הזמן חזרתי
אל הזכרונות, לא הסכמתי להיפרד מהעבר וללכת אל העתיד,
כל הזמן חשבתי שאם אני אשאר עם הזכרונות אז אולי הם יחזרו אבל
השלתי את עצמי כי חיכתי והם לא חזרו...
עכשיו אני יודעת שאין שום ברירה אחרת חוץ מלסיים עם הכול,
בעצם יש עוד ברירה אבל אני יודעת שאני לא יוכל להמשיך הלאה,
לא בלעדיו... |