9 בבוקר. 4 שעות לפני בחינת הבגרות בתנ"ך.
לא עצמתי עין כל הלילה. יצר ההרס העצמי שלי נטל פיקוד.
3 ימים שלמים היו לי ללמוד בלי הפרעה, בלי אחים קטנים שישתוללו
בלי הורים שינדנד וכל מה שהיה לי לעשות זה לצפות בפרקים ישנים
של "עניין של זמן" ולהשתעמם מול השפופרת.
לעזאזל, אפילו עכשיו אני משתגע מהשיר של מטאליקה ששמתי אני
עצמי לפני דקה ומפריע לי לכתוב.
העיניים שלי עוד שנייה נעצמות אבה זה לא מפריע לי...
הפעמונים מצלצלים בשבילי והזמן לא עוצר. פאק, עוד דקה עוברת
ועדיין אני בשורה הקודמת, לאן ממשיכים מפה?
לא זוכר בכלל לאן רציתי להגיע בקטע הזה. אני מסתכל החוצה מצפה
לחושך והאור מסנוור אותי כמו מכת שמש - אני לא רגיל לכתוב
בשעות כאלה.
כשהמדפסת מצפצפת אני מבין שכנראה מיציתי את עצמי והגיע זמן
לעשות משהו אחר.