ואז השחר הפציע.
הצלקות על פני
שהיו עמוקות ושורפות רק אתמול
הגלידו כמעט,
ואפשרו לי לחייך באופן לגמרי תקין.
"בוקר טוב" אמרת והושטת לי יד,
"בוקר אור" עניתי ושמתי את כף ידי בתוך כף היד שלך.

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחר.

ושוב השחר הפציע.
ציפורני התקופה והתזמון הרע
קבעו חתכים חדשים בפני,
והנסיונות היפים לנגב את דמעותיי המהולות בדם
עשו את הכאב לנוגה.
"בוקר חדש" אמרת והחזקת חזק בידי,
חיבקתי לך את הראש בצורה המנחמת הזאת,
מלמלתי "יהיה בסדר",
ונתתי לדמעות לזרום.