לאיש אחד, מיוחד, שמהווה לי השראה בכל-כך הרבה מובנים

היא החזיקה במעקה ליד הדלת שעה שהאוטובוס עמוס האנשים פנה
ימינה ושמאלה בחדות. היא זיהתה את הבניין לפי הסיפורים שסיפרו
לה עליו. קירותיו היו אפורים ועל שניים מהם היה צמח מטפס ירוק
עד עצום בגודלו. האוטובוס נעמד ברמזור והנהג פתח את הדלת
האחורית. היא נדחפה בין האנשים ולבסוף הצליחה לרדת. Dont speak
התנגן ברקע שעה ששוטטה בין הרחובות הצרים בחום הלוהט של צהרים
ישראלים.
היא לחצה על כפתור הפעמון כשהגיעה אבל אף אחד לא היה בבית.
"אני לא אראה אותו לעולם" חשבה בליבה. כבר עבר כמעט חודש מאז
ראתה אותו בפעם האחרונה והוא אפילו לא הרים טלפון. מידי פעם
היה מתחבר, אבל מה זה כבר אותיות לעומת פנים?
היא ישבה תחת הבניין עד שהחשיך ואז החליטה שנמאס לה. היא קמה
והלכה לעבר התחנה...

"אז זהו, פתרנו כבר את כל התרגילים?" שאל אוריאל
"היית מאמין?" אמרה גילה.
"וואו. ת'אמת, אני לא מרגיש כ"כ מוכן"
"מה לא מוכן? פתרנו את כל הספר. את הבגרות הזו אני לוקחת כמו
כלום"
"אני לא בטוח שזה יעבוד גם לגבי"
"אז תקרא עוד, תפתור עוד."
"נמאס לי כבר ללמוד. אני הולך הביתה לישון קצת." אמר אוריאל.
הוא אסף את חפציו וירד לרחוב. הוא ראה צללית מוכרת מחכה בתחנת
האוטובוס אך לא הצליח להיזכר מי זו בדיוק. הוא המשיך את הליכתו
בלי בכלל להסתכל שוב לאותו הכיוון. כשהגיע הביתה פתח את המחשב
כהרגלו.
"מה המצב? התגעגעתי אליך. לא ראיתי אותך כבר הרבה זמן. אולי
ניפגש?"
פתאום הוא ניזכר בה. סתיו שהייתה פעם שלו. הוא אפילו לא זוכר
איך איבד אותה פתאום. הוא אפילו לא היה בטוח מתי הייתה שלו.
"אני עסוק קצת עכשיו" כתב לה חזרה "תחכי קצת עד החופש, אז יהיה
לי את כל הזמן שבעולם"

עבר מאז שבוע. שבוע שהיא שומעת שיר ונזכרת איך ניגן לה אותו.
שבוע בו היא מטיילת ליד הפארק בו נפגשו. שבוע בו היא מנסה
לשכוח ממנו אך הוא בשלו, כבר סידר לו חדר אצלה בלב. עם הגיטרה
והדיסק שאהב וגם עם מקום בשבילה, כדי שתמיד תוכל לבוא בלי
להודיע. מקום שתמיד הבטיח שיהיה לה.
היא ישבה על הספסל הציבורי כשמישהו חסם את עיניה. ליבה דפק
בחוזקה ופניו עלו אוטומטית בראשה.
"אני לא אוהבת כאלו משחקים"
"נו, נחשי מי אני" לשמע קולו התאכזבה במקצת. ואז אמרה כשחיוך
מסווה על פניה
"היי עידן, מה שלומך?" הוא הזיז את ידיו והתיישב לידה
"אצלי הכל בסדר, מה איתך?"
"מממממממממ"
"מממממממממ?"
"כן. מה רע במממממממ?"
"כלום. אז מה חדש?"
"אמממ, אני לא חושבת שיש חדש. אתה יודע, הלחץ של הבגרויות
עכשיו והכל"
"את לא נראית לי לחוצה"
"אני לא מראה את מה שאני מרגישה"
"נקודה טובה..."
צלצול הטלפון קטע את שיחת השניים.
"הלו"
"היי, מה שלומך?" נשמע קולו מן הצד השני
"אני בסדר, מה איתך?"
"התגעגעתי" אמר. לשמע מילים אלו עלה חיוך על שפתיה. עידן סימן
לה לשלום ואז המשיך בדרכו
"מה חדש?"
"יותר מדי בגרויות. תקשיבי שניה. אנחנו נפגשים ביום שישי אצל
ירדן"
"אתה תבוא?"
"כן. זה יוצא בסדר בתאריכים. אז את מוזמנת"
"אבל אין לי איפה להישאר ללילה"
"בטח שיש לך. יש פה איזו מיטה שמחכה רק לך"
"אני בטח לא רוצה לאכזב את המיטה..."
"סבבה. אז אני אראה אותך עוד יומיים"
"סבבה"
"אז ביי לבינתיים" הוא אמר. וכל שנותר לה לעשות היה להשיב את
אותם המילים

היא שוב ירדה באותו בניין ושוב טיילה ברחובות העיר בחום צהרי
ישראל אבל הפעם היא ידעה שלא תצטרך לחכות עד לחושך כדי שהדלת
תיפתח.

"יש מישהו בדלת" צעקה אמו
"אני כבר בא" אמר. הוא טפטף על עורו כמה טיפות של ריח והלך
לעבר הדלת. היא עמדה שם, בשקט. תרמילה השחור היה תלוי כהרגלו
על גבה ובעיניה היה מבט מעט ילדותי מעט מפתה. הוא הלך אחריה עד
לחדרו וסגר את הדלת.
"לא התראינו כבר שנים" אמר. היא הניחה את התיק על הרצפה וניגשה
אליו.
"התגעגעתי" אמרה קלות ושמה את ידיה סביב צווארו. והוא בתגובה
חיבק אותה ולא הניח לה למשך כמה דקות.
"מתי צריך להיות אצל ירדן?" שאלה מכשעזב
"בתשע וחצי. בואי" אמר. הוא הכניס את חפיסת הסיגריות לכיסו
ופתח את דלת חדרו

היא חיפשה מקום מוסתר במשך דקה ואז הובילה אותו אל הגן מאחורי
הבניין. היא לקחה את הסיגריה שהציע לה ושמה אותה בפיה. עם
המצית האדומה שקנתה לו פעם היא הדליקה אותה, ואז שאפה את העשן
עמוק לתוך גופה. עיניו כאילו חייכו אליו שעה ששאלה לשלומו.
"את יודעת, זה ככה. ואיך שהבגרויות יסתיימו נתחיל לעבוד"
"כן, גם כן חופש..."

הזמן עבר לאיטו והם הדליקו עוד סיגריה, ועוד אחת, ועוד.
"אתה יודע, אני לא מוצאת מקום בחיים האלו"
"את עוד תמצאי. תני לזמן לעשות את שלו"
"אני לא יכולה לחכות עד אז. זה נראה ארוך כמו הנצח"
"איזה אופציה אחרת יש לך?"
"למות" אמרה בגיחוך .
"שנינו יודעים שאת בחיים לא תעשי את זה."
"נתערב?"

לא עברו 2 דקות מרגע שצלצלו וירדן פתח את הדלת. הטלוויזיה
שהקרינה את "שיער" הייתה האור היחידי שדלק בבית. על השולחן
במטבח היו מונחים בקבוקים ריקים של טקילות ושני בקבוקים מלאים
למחצה של יין אדום.
"תתכבדו" אמר ירדן וחזר לכורסתו. אוריאל מזג 2 כוסות והושיט לה
אחת.
הוא החל להתקדם לעבר השאר ואז הסתובב ושאל
"את באה לראות את הסרט?"
"למה לא?" אמרה. היא שתתה את הכוס במהירות והתיישבה על הרצפה
מול המסך.

"שיער", "לילה אחד במקולס", "לישון עם האויב"...
בשלב מסוים נמאס לה. איפשהו בין הסרטים היא איבדה את שימחת
החיים והחלה לשקוע בעצב הזה שמופיע אצלה אחרי כמה כוסות טובות.
היא נכנסה לחדר של ירדן והוציאה מהתיק שלה שהיה מונח ליד המיטה
את הדיסקמן. היא שמה אותו בכיס מכנסיה ויצאה אל חדר המדרגות.
"לאן את הולכת?" שאל אוריאל
"למטה. אני הולכת לטייל קצת"
"את לא הולכת לטייל פה לבד. חכי דקה"
"אתה לא צריך. אני יכולה ללכת לבד" היא אמרה, אבל הוא כבר נעל
את נעליו וסגר אחריהם את דלת הבית. הם הלכו זמן מה ברחובות
העיר, כל אחד שקוע במחשבותיו. לבסוף התיישבו בחצר בית-ספר.
"תגיד, למה ירדת?"
"כדי שלא תהיי לבד"
"אבל כ"כ רצית לראות את הסרט. אמרת מקודם"
"זה לא קשור. אני לא רוצה שתהיי לבד"
"תודה" אמרה והסתכלה עליו. לשניה עברה בה המחשבה שתוקפת אותה
כל פעם שהיא איתו. הפעם עיניה לא הסתכלו על עיניו. היא קירבה
מעט את פניה, מילימטר אחד קדימה, אבל אז היא קמה מהספסל.
"לאן עכשיו?" שאל
אני רוצה לבדוק את הגג"
"מה יש לך לחפש שם?"
"את המוות"
"למה את כ"כ רוצה למות?"
"כי לא טוב לי פה"
"אבל החיים שלך מתחילים להיות טובים. את תראי, בסוף הם עוד
יהיו מעולים"
והיא, שכבר התייאשה מנסיונות השכנוע אמרה
"טוב, בוא נחזור לירדן. ממילא עוד מעט כולם הולכים"

הסרט נגמר. הוא ממש היה שקוע בו. החבר'ה קמו ועזרו לירדן לסלק
את הבקבוקים ולנקות קצת את הבית. בעוד כמה שעות ההורים יבואו
ולא כדאי שידעו מה הלך פה. בין כל המולת הסדר הזו אוריאל שם לב
שמישהו חסר. מישהי ליתר דיוק...
"מישהו ראה את סתיו?"
כולם הנהנו בראשם לאות לא.
"היא יצאה לפני עשר דקות" אמרה דנית מחדר השינה
"בואו" אמר ירדן "נרד לחפש אותה. היא לא מכירה את האיזור"

הדלת הייתה כבדה אבל היא הצליחה לגייס מספיק כוחות כדי לדחוף
אותה. רוח קרה ליטפה את עורה. היא התקדמה עוד ועוד עד שהגיעה
למעקה ואז הסתכלה למטה. היא יכלה לראות 10 אנשים יוצאים
מהבניין, 11 קומות מתחתיה. לפתע אחד מהם הרים את ראשו.

"היא למעלה" צעק גיא והחברה הרימו את ראשיהם למעלה.
"מה את עושה שם?" צעקה ימית.
"רדי למטה מיד" השלים אותה גיא.
אוריאל לא ידע מה לעשות. הוא הסתכל עליה, כמו שנהגה להסתכל
עליו, וראה בפניה טוהר ושלווה באופן מושלם שכזה, כמו שרק היא
יכלה לעשות.
"בבקשה רדי" צעק לה.
"אל תדאג, אני כבר מומחית בזה. הפעם אני בטוח ארד,  אבל לא כמו
בשאר הפעמים"
"אבל אם היית עושה את זה בפעם קודמת בכלל לא היינו נפגשים"
"יותר טוב לך"
"סתיו, את חשובה לי. אל תקפצי. אני אוהב אותך"

'כן, בטח. אתה מראה את זה ממש יפה' היא חשבה בליבה. היא התקרבה
לקצה.
"אני מזמין משטרה" צעק לה מישהו מלמטה.
"יופי, אז אני לא צריכה לדאוג להסעה למחלקה הפתולוגית..."
היא ישרה את ידיה, הסתכלה למטה בפעם האחרונה בחייה ו...

הוא יכל להישבע שבאמצע הנפילה צמחו כנפיים מגופה. כחולות,
מושלמות כאלו. הכנפיים נפתחו וקיבלו את הבריזה שהייתה דרושה
להן. מספיק כדי להרים אותה חזרה לאוויר במעין קשת שניה לפני
שנגעה ברצפה. שאר הילדים התקבצו במעגל סביב משהו שנסתר מעיניו,
אך לו לא היה אכפת. הדבר היחידי ששינה לו זה שהיא עכשיו מיישרת
את ידה לקו אחד עם גופה וטופחת בכנפיה מעלה מעלה אל השמיים.
זו הפעם האחרונה שהוא ראה אותה, וכך הוא יזכור אותה תמיד.
מתרחקת אט אט אל האופק, מביטה בו בפעם האחרונה ועיניה, כאילו
מרגיעות אותו, אומרות לו שהכל עוד יהיה בסדר. ככה היא יצאה
מחייו, המלאכית שלו מכאן...