היא יודעת שכל טיפה רעה שנופלת עליה רק מטביעה אותה יותר
בשלולית של חרא. אבל מזה היא חיה, והיא לא תשתנה. עד שהיא לא
תראה פסיכולוג, ככה אומרים. אבל היא בשלה. ויודעת עמוק עמוק
בפנים שהיא טובה בדיוק כמו כל אחד אחר, אבל במעשית, ככה
אומרים, היא לא מבינה למה היא ממשיכה לטבוע באותה שלולית
נוראית.  
הזמנים הכי רעים בחיים שלה הוציאו ממנה את מיטב, עד עכשיו
לפחות. עכשיו המיטב נעלם והזמנים הכי רעים באים בשרשרות בלתי
פוסקות של חוסר שליטה מוחלט. וכל מה שהיא תנסה לעשות יהיה
מישהו שיעשה יותר טוב, וזה בלתי נמנע, כי ככה זה בעולם, ככה
אומרים.  ואם מישהו יצליח לעשות את זה יותר וטב, זה חייב להיות
האדם כי עלוב שהיא מכירה, כי אם לא זה פשוט כואב עמוק יותר. כי
אנשים טובים שמצליחים רק מורידים אותה למטה, ואנשים רעים עוד
יותר. אבל אנשים עלובים? הם אלו שיצליחו יותר טוב ממנה בצורה
הטובה ביותר, היא יכולה באמת לשמוח בשבילם, וזה הכייף הכי גדול
לשמוח באמת בשביל מישהו אחר, ככה לפחות אומרים. והכי כואב לה.
והיא עושה הכל לבד, והיא מאכילה את הביפנוכו שלה כל כך הרבה
שכשהיא עוברת התמוטטויות הן הכי עצבניות שיש, ככה אומרים. ואז,
הכי לא נעים להיות לידה. היא מפילה ורומסת והורסת דברים בדרך.
והדמעות מתחילות ליזול טיפה טיפה.
והיא יודעת, שכל טיפה שנופלת עליה רק מטביעה אותה יותר בשלולית
של חרא, ככה אומרים לפחות.