שבע בערב. במקום בו צמרת הברוש מחזירה את קרני השקיעה, אפשר
לראות בבירור שהירוק הכהה הרציני הזה, מקבל שקעים של חלודה
אדמדמה עם טיפה עליזות של ירוק צהוב בקצוות.
השמים בצפון עדיין תכולים.
אני מחבבת את הברוש הזה.
מהזוית הזאת, על המרפסת, אנחנו בגובה העיניים, אני והוא.
כשאני רושמת את השקעים והבליטות שלו, אני מודעת לאוויר ביני
לבינו, מודדת את הרוח הדקה בשפמי כמו חתול ג'ינג'י גדול לפני
זינוק.
אני עושה עליו זום אין בעין הביונית שלי. מעניין, מה שנצפה
קודם להיות ברוש בודד, אחיד במתארו, מתברר מקרוב כשלושה ברושים
שונים צמודים זה לזה.
שניים מהם צעירים, בהירים ונמוכים יותר. איזה יופי.
אני מוסיפה את הפרט הזה לרישום, ועושה זום אאוט.
מאוד נוח עין ביונית.
גם שפם, למען האמת.
אמנם המאהב האחרון שלי ניסה נואשות לשדל אותי לגזום אותו
כדוגמת הסמל של קבוצתו האהובה, אבל אני מוצאת שהוא הכי חינני
במצבו הטבעי. אוקיי, אני עושה קצת נקיון מסביב, אבל לא הרבה
מעבר לזה.
אנחנו תרבותיים למדי.

שבע וחצי. תרבותיים למדי. השמיים מאפירים למעין סגול מעושן.
חצי ירח מתחיל לזהור שואף למערב.
הברוש שלי מרצין מרגע לרגע, נעטף בעצמו, מתרכז בשתיקתו.
על האנטנה של גג הרעפים, ביני לבינו, צללית כהה של ציפור.
אני נותנת גם אותה. קווים עגולים, יפים. צוואר דק. דק מאוד
אפילו. ראש קטן. קטן ומגרה.
רוח בין הערביים נעשית קרירה, פרוותי סומרת.
אוה, הגיעה השעה. אני מתמתחת ויוצאת לטיול לחלץ את עצמותי.
במורד השביל, אני רואה את גזעיהם הבהירים של שורת הברושים.
מזוית נמוכה, נראה הברוש שלי אחד משורה. חסר ייחוד אפילו. אחד
מהחברה.
אבל אני מזהה אותו בכל זאת.
אני מתגלגלת במהירות לקפה הקטן במורד הגבעה, נזכרת, איך אתמול,
קפצתי בין הגגות עם מינחה לחג השבועות - גוזל קטן בין שני עלים
ירוקים גדולים  - תפוס היטב בין שיני, והבאתי אותו למקום החביב
עלי במרפסת על מנת שאוכל לפרק אותו בנוחיות. ש. שבדיוק סיים
לאכול את מקל האש שלו, גער בי קשות והשליך אותו למטה באמצעות
מפית. הוא אמר: מקסי רע!! מקסי לא להביא נבלות יותר!! הרגשתי
מבוכה איומה. לאן נעלמה המינחה? הסתובבתי במעגלים מתחת למתלה
הכביסה דקות ארוכות, ולבסוף ברחתי משם.
גועל נפש. בזבוז של גוזל חם וטרי. לא מדויק שהוא היה נבלה
כשנטלתי אותו, לא הייתי נוגעת בנבלה. אבל מה זה חשוב.

שמונה. אני בקפה בחוץ. כבר חשוך. השמיים באפור כהה קטיפתי כמו
כריות רגליי.
מגישים לי את הקפה, הוא מר לי. אני מעווה את פניי ורושפת
באיום.
המלצר נרתע. ביקשתי עם הרבה חלב, אני נוהמת שוב את בקשתי בטון
מצווה, וקפה חלש. ח ל ש. ועוד חלב ליד. עם הרבה קצף. שני חלב.
נמאס לי כבר מהטמטום האנושי.
הוא לוקח את הספל חזרה ללא ויכוחים ונעלם פנימה במהירות.
אני מתבוננת סביב.
איש קרח עומד מחוץ למכוניתו החונה ומדי כמה דקות שובר את
הדומיה בצפירות קצובות רמות. אוזניי מזדקפות מעצמן.
הוא עושה זאת כבר עשר דקות ללא שינוי.
נכון, חסמו אותו, אבל מדוע נגזר על כולנו לסבול את הרעש הזה.
בני אנוש הם כל כך תלותיים, כל כך מוגבלים. כל כך באים בטענות
לזולתם כל הזמן. חשק עז עולה בי לזנק עליו, להצמידו לכביש
וליילל לו לתוך האוזן ממש יללה מבועתת. גם שריטה אחת או שתיים
באות בחשבון, כן בהחלט, אם הוא לא יפסיק את הצפירות הללו.
הוא ממשיך.
ררררררררררררררררררררררר!!!
המעשה נעשה.
אני נמלטת משם בריצת זיג זג. אוזניי זקופות.
גם פטמותיי.

שמונה וחצי - זינוק אחד ואני על המרפסת שוב.
אניצים מפרוותי נושרים בכל פינה.
ככה זה בעונות מעבר.
הברוש שלי נראה כמו פרופיל כהה מאוד על רקע אפור חמים.
אני מביטה ברישום, משווה את הצלליות. לא רע סך הכל.  אני אוספת
את העפרונות הרכים, סוגרת את הבלוק הקטן.
הילדים שומעים את הרשרוש, שואלים אם חזרתי.
אני מכחכחת בגרוני.
כן, זה עובד שוב.
חזרתי! אני אומרת בקול רם ועליז.
נו, התרחצתם? אני מתעניינת, מנסה להשלים את החסר.
אפשר לראות היום 'שמש'? הם עונים לי בשאלה, זאת העונה האחרונה,
פרקים חדשים!
רק אם תתרחצו קודם, אני עונה כמנהגי, וניגשת לשים כלים במדיח.
שוב הכיור מלא.
מבעד לחלון המטבח אני מודעת מאוד לחצי ירח נמוך המפזר קרניים
שקופות.