בית גדול, עם גינה יותר גדולה,
ברכה כחולה,
וזוג הורים מנצנצים בירוק.
אתה שקוף,
הם לא רואים.
הרבה יותר נוח להתעלם.

אף אחד לא מחפש,
אף אחד כבר לא צועק.
אבל אני עדין רואה
צוחקת איתך,
כמו עם הצל של עצמי
וכיף לנו,  ועצוב.
מישהו לקח לי אותך
שם גבוה שתנצנץ גם אתה,

וזה יפה.

מישהו לקח אייתו חבר, אח ,תאבון ואת טיפת האושר האחרונה.
עצובים לנצח, אה?...

רסיסי כאב פזורים, וחומה שלא מאפשרת לגשת.
וככה לא כואב כבר כלום,
וככה לא צריך כבר כלום,
וככה נחייה ואולי ככה אני גם אמות.
ויום אחד נצנץ ביחד,
ויום אחד תסלח לי,
ואני לעצמי אסלח גם כן.

ויום אחד נהייה שוב יחד,
הפעם גם נתחבק.

ויום אחד נזרוק את הגעגוע.
אם היו מבטיחים לי שכשאמות אהיה איתך...

ועכשיו השגרה באה לאסוף אותי.
אבל אתה יודע שאני לא אשאר שם הרבה,

אתה יודע שאני אחזור
עצום עיניים ושן בשלווה, שים את הכאב בצד
עוד נרפא אותו ביחד
אני מבטיחה.