נובמבר 1963

אימא מקלפת תפוחי אדמה לתוך סיר גדול וסבתא סורגת סוודר ורוד
לג'ני. ג'ני ואני משחקים קלפים על השטיח. בחוץ יורד שלג ואימא
לא מרשה לי ולג'ני לשחק בחוץ. ג'ני היא אחותי הקטנה, אני בן
שבע והיא רק בת ארבע. אני לומד בכיתה ב' אצל הגברת סימפסון
וג'ני רק בגן הילדים. הגברת סימפסון היא אישה מאוד יפה וטובה
למרות שהיא נותנת לנו הרבה הכתבות. הגברת סימפסון רוצה שיהיה
לנו אוצר מילים גדול כדי שנצליח בחיים. תמיד בימי שני היא
לובשת את השמלה הכחולה שלה עם הנקודות הלבנות. היא יפה כמעט
כמו אימא.
ג'ני ואני משחקים קלפים וג'ני תמיד מרמה. היא חכמה בשביל ילדה
בת ארבע. סבתא מרגרט קוראת אתה את עיתוני סוף השבוע ומתפעלת כל
פעם מחדש כמה שג'ני מבינה בענייני העולם. סבא ארני מתבדח תמיד
ואומר למרגרט שתעזוב את הילדה בשקט והוא תמיד לוקח אותי אתו
לעזור לו לעבד את האדמה. כשאנחנו מביאים לאימא ולסבתא את
הירקות אימא תמיד מחבקת אותי ואומרת לי שכמו השם שלי, דניאל,
אני באמת מלאך. תמיד כשאני עוזר לה בבית היא שוכחת את המספיקים
שקיבלתי בחשבון ולא כועסת עליי יותר.
אבא ג'ו הוא מבוגר כמו אימא, אבל הוא יותר חזק ממנה. אבא עובד
במשרד גדול והוא חכם. אימא תמיד מספרת כשהיה יותר צעיר הוא היה
בצבא, אבל אני לא יכול לדמיין את אבא שלי יורה באנשים, כי אבא
הוא טוב. תמיד כשהוא חוזר מהעבודה הוא מביא לי ולג'ני סוכריות
ואומר לנו להיות ילדים טובים וקורץ אלינו. אני בדרך כלל ילד
טוב. אני תמיד עוזר לאימא ולסבתא ולסבא ואפילו מכין שיעורים,
אבל רק במקצועות של גברת סימפסון. אני לא אוהב את המורה
לחשבון, הגברת מקדונלד.
אימא מסיימת לקלף את תפוחי האדמה ומתחילה לקלף גזרים. אבא נכנס
לבית בסערה ופוקד על אימא להדליק את משדר הרדיו. הוא אפילו לא
מספיק להוריד את הכובע והמעיל או לנשק את אימא ואומר לה שמישהו
ירה בנשיא. סבתא שמה את ידיה על פניה בבהלה וג'ני מתחילה
לבכות. אימא מנסה לכוון את מכשיר הרדיו ואבא מחבק אותה. הקריין
ברדיו מאשר את הידיעה. מישהו ירה בנשיא קנדי. הנשיא קנדי מת.
הקריין ברדיו ממשיך לדבר עוד הרבה זמן על רצח הנשיא קנדי, גם
אחרי שסבא ארני מגיע וסבתא קוראת לו "ארנסט", כמו שהיא מדברת
אתו כשמשהו רע קורה, וכל המבוגרים יושבים בסלון ואותי ואת ג'ני
שולחים לחדר. אז אני יושב בחדר וכותב חיבור לשיעור של הגברת
סימפסון. הגברת סימפסון ביקשה מאיתנו לכתוב על חוויה מרגשת
שקרתה לנו ואני כותב על היום הזה, בתחילת 1963.


אפריל 1973

נכון שבדרך כלל אני לא עושה צרות להורים שלי, אבל עכשיו זה
בלתי נמנע.
הבטחתי לרבקה קופר, הנערה הכי יפה בשכבה, שאקח אותה למופע של
ה"רולינג סטונס". סתם צחקתי, אני הרי "היפי" והיא הנערה הכי
יפה בשכבה, ובכלל חשבתי שהיא אוהבת מוזיקה יותר שקטה, אבל היא
הסכימה. אימא נתנה לי כמה דולרים כדי שאתקן את שעון היד
שקיבלתי ביום הולדתי ה- 12 מסבא ושהתקלקל לאחרונה, אבל אני
הלכתי וקניתי כרטיסים להופעה.
בערב ההופעה אני לובש את המכנסיים החדשים שלי וחולצה זרוקה.
להורים שלי אני אומר שאני הולך להופעה מבית הספר, הרי ההורים
שלי זקנים מדי כדי להכיר את ה"רולינג סטונס". לאחרונה אני משקר
הרבה להורים שלי, במיוחד כשהחברה לוקחים סמים קלים ואני שואף
קצת רק כדי שלא יחשבו שאני פחדן, או כשאני חוזר מאוחר מהמסיבות
ואומר שהאוטו של אריק נתקע בדרך. אריק בכלל לא מגיע לחצי
מהבילויים שלנו, כי הוא תמיד יוצא עם בנות. אריק בכלל לא
מסתובב אתנו מאז שהתחלנו את התיכון ומעדיף להסתובב עם שחקני
הפוטבול המקובלים מאשר עם החברה העמוקים יותר שאכפת להם
מדברים.
כשאני אוסף את רבקה באוטו של אבא שלי אני קצת מתבייש. אבא שלי
לא עשיר כמו אבא של אריק שיש לו קדילאק. אבל רבקה מחייכת אליי
ואני נרגע. היא כל כך יפה, לבושה במכנסיים מתרחבים וחולצה
צמודה פרחונית. היא נכנסת לאוטו ואני מדליק את הרדיו. אני
בכוונה נוסע מהר ואנחנו מגיעים להופעה.
בכניסה להופעה אני פוגש את אריק עם ג'יימס שולץ, הבחור הכי
בריון בשכבה. ג'יימס מגיע לעברנו וצועק עליי, "דני, חתיכת
פנקיסט דפוק, מה אתה חושב שאתה עושה פה עם החברה שלי?" ומכניס
לי בעיטה בביצים. אני מתפתל על הרצפה ואריק דוחף לי אגרוף
בפרצוף. אני מדמם מהאף ורבקה צורחת. ג'יימס חוטף לי את
הכרטיסים מהיד ומנסה לקחת אתו את רבקה אבל היא רק צועקת עליו
שהוא אידיוט וסוטרת לו על הפרצוף. ג'יימס ואריק מתרחקים עם
הכרטיסים ואני קם מושפל מהרצפה. "לא נורא," רבקה מחייכת אליי,
"גם ככה אני לא מתה על ה'רולינג סטונס'".
רבקה סוחבת אותי בקושי למכונית ואנחנו נוסעים רחוק אל תוך
החשיכה. את ההופעה של ה"רולינג סטונס" אני לא רואה באותו הערב,
אבל זוכה לנשק את רבקה במושב האחורי.


נובמבר 1983

בהלוויה של אבא שלי יורד גשם חזק. אני מגיע מאוניברסיטת הרוורד
ישירות להלוויה ואחותי ג'ני מגיעה עם בעלה ג'ונתן והתאומים שלה
רון ומייקל. אימא נראית כל כך זקנה ומותשת מכל החודשים האלה של
המחלה של אבא ואני לא יכול שלא להרגיש אשם על שלא הייתי שם
בשבילה. אחותי ג'ני נשואה כבר שלוש שנים למי שהיה הפרופסור שלה
בקולג' כשלמדה ספרות אנגלית והם גרים בקונטיקט. אני סתם עסוק
בלחקור את העולם, עם תואר שני בפיזיקה ובדרך לדוקטורט. הימים
באוניברסיטה עמוסים והלילות בודדים. ממרומי עשרים ושבע שנותיי
אני יכול רק להתגעגע ליופי ולתמימות של פעם, לרצון הזה לשנות
את העולם שיש רק לצעירים. חברה שלי קארין עסוקה רוב היום
בעבודתה כאחות בבית החולים הסמוך ובמשך שלוש השנים שלנו ביחד
היא לא דיברה אפילו פעם אחת על למסד את הקשר. בכל פעם שאני
מגיע לאירוע משפחתי אמי מפצירה בי שאתחתן כבר, היא לא מבינה
שאלו הם זמנים מודרניים ושזה מה שקורה כשמתחככים עם האליטה.
יותר מכולם אני אוהב את שני האחיינים השובבים שלי, רון ומייקל,
הם בכלל לא מזכירים אותי כשהייתי קטן, אני וג'ני היינו מדור
אחר, שיחקנו כל היום בחוץ ועזרנו למבוגרים, אבל להם כבר יש
טלוויזיה ותוכניות ומשחקים מתקדמים. אין ספק שהזמנים השתנו.
אחרי ההלוויה של אבא אני נשאר אצל אימא לכמה ימים ופתאום מרגיש
שוב כמו ילד קטן וחסר ניסיון. הבית הישן כבר מתקלף ומקלט הרדיו
הישן עדיין עומד על תילו. ארונית הכתיבה שלי נראית קטנה מתמיד
ועל הקירות בחדרי יש סימנים צהובים מנייר הדבק שהדביק את
הפוסטרים של להקות הרוק ואת הסטיקרים לשלום. אני בוכה הרבה
בבית, אני מתגעגע לאבא כמו שלא התגעגעתי אליו בכל שבע השנים
האינסופיות שלי בהרוורד. אימא שמה תקליט של טום ג'ונס ואני
רוקד אתה כמו שהיא ואבא רקדו אז בשנות השישים כשהם חשבו שג'ני
ואני לא ראינו.
בדרך חזרה לדירה שלי אני עוצר בחנות תכשיטים וקונה טבעת זהב
דקה. כשאני מגיע לדירה אני כורע ברך לפני קארין ומבקש ממנה
להתחתן אתי. קארין מסכימה. היא בוכה ומחבקת אותי. ברקע
הטלוויזיה מנגנת לנו כאילו במקרה את השיר שלנו.


מרץ 1993

בבוקר אביבי אחד קארין מלבישה את טומי ואת מייגן ואני אורז כמה
סנדוויצ'ים. אנחנו נוסעים לפיקניק בטבע לכבוד יום ההולדת
הרביעי של מייגן. מייגן מאוד מתרגשת מהאירוע, במיוחד מהמתנות
שהבטחנו לנ ומהעוגה שקארין הכינה לה. הבוקר נפלא בכל המובנים
שבו. אנחנו נכנסים למכונית ואני מדליק את הרדיו כהרגלי. בתחנה
אחת קורט קוביין מנירוונה שוב מבטיח שאין לו אקדח ובתחנה אחרת
שיר נוסטלגי של איגי פופ.
אנחנו מגיעים לפארק בשעה עשר בבוקר ופורשים שמיכה על הדשא. אני
מחלק לילדים את הסנדוויצ'ים וכשהם אוכלים אני מסתכל על קארין
בחיוך של "תראי מה ייסדנו". מייגן מסיימת את הסנדוויץ' מהר
וממהרת לפתוח את המתנות. טומי הקטן הכין לה קופסה מקושטת
בשיעורי אומנות בבית הספר וקארין ואני קנינו לה בובת ברבי עם
שמלה ורודה. מייגן נרגשת וקארין מגישה לה ולטומי פרוסות עבות
של עוגה עם סוכריות צבעוניות.
הבוקר הנפלא הזה הוא הבוקר הנפלא האחרון בחיינו, לאחריו אצל
קארין ההרה מתגלה סרטן ברחם, היא עוברת שורה של טיפולים ובסופם
נפטרת, פחות מחודש לאחר שאובחנה אצלה המחלה.
טומי הוא בן שבע ומייגן בת ארבע, כמו שהיינו ג'ני ואני שלושים
שנה קודם, ואני נשאר אתם לבד ועם הכאב. אני מבטיח לעצמי לא
להישבר ולחיות למענם. למייגן קשה להסביר לאן אימא הלכה וטומי
עצוב רוב הזמן. באחד החיבורים של טומי לבית הספר הוא מתבקש
לכתוב על חוויה מרגשת שקרתה לו ואני מוצא את החיבור על שולחן
הכתיבה שלו. טומי כותב על מות אמו.


ספטמבר 2003

ביום הולדתי הארבעים ושבעה שני ילדי מפתיעים אותי ועורכים לי
מסיבה קטנה. אחרי שהאורחים הולכים אני מתיישב לשולחן הכתיבה
שלי ומתחיל לשחזר אירועים מהעבר. פתאום אני רואה כמה שילדי
גדלו. בני טומי הוא כבר בן שבע עשרה, נער מלא חיים שלימודים לא
בדיוק בסדר העדיפויות שלו ומעדיף לבלות את רוב זמנו בבילויים
עם חברים או במחשב. בתי מייגן בת הארבע עשרה היא נערה חכמה
ויפה אך ביישנית כמוני.
"אני יודע שזה נשמע ממש חסר תקווה," אני כותב, "אבל אני תפקידי
פה סיימתי".
ממרומי ארבעים ושבע שנותיי חוויתי כבר סוגים שונים של חוויות
ועכשיו רק נותר לי לצפות מהצד כשהילדים שלי מתחילים את חייהם
האמיתיים.
לפנות בוקר אני מסיים לכתוב את קורות חיי ומניח עותק אחד על
שולחנו של כל אחד מילדיי, בתוספת  ורד מהפרחים שקיבלתי מג'ני
ליום הולדתי. אני מקווה לעצמי שילדיי יפנו מעט זמן כדי לקרוא
את קורות חיי, מנשק כל אחד מהם על הלחי ויוצא אל המרפסת.
השמש כבר מבצבצת לה מבין העננים, רעננה, חדשה, זהו תחילתו של
יום חדש.