צלליתו עייפה,
קשה וכבדה,
נשקפת בחושך מסביב לפינה.
שערו עטוף בניצוצות אפורים,
פניו רומזים לשאריות נעורים,
מימים עברו, כשהיה צעיר,
כשקמט במצח היה דבר נדיר.
עיניו מקומטות,
לאור הנר,
נראה כאילו הוא מנסה להיזכר,
באיזשהו זיכרון ילדות נכסף,
או משהו נוסף?
בפיסת תמונה קטנה,
בארוחת צהריים ישנה,
או סתם באיזושהי ילדה יפה,
שאהב,
אך אף פעם לא ניגש,
שצפה בה מרחוק,
ולהתקרב חשש.
תנועותיו זזות באיטיות,
בחרישות, בעייפות.
עייפות של שנים,
הנבנתה באיטיות,
על כל שעת שינה,
שהחמיץ בטירונות.
ופניו מאומצות אפילו אפלות,
וחושבות בטירדה על פעם,
על בעיה שלא נפתרה,
על מילה שלא נאמרה,
או סתם, פשוט, על אהבה.
דרך עיניו רואים,
עולם ומלואו,
ימי הולדת, שמחות, חיוכים.
אך לצד כל אלה,
ניתן גם לראות,
מלחמות, פיגועים, הרוגים.
הוא זוכר כל מילה,
שנחרטה על קברה,
של אישתו מאותם הימים.
הוא זוכר כל דמעה,
שנפלה בחוזקה,
על לחייו ברגעים עצובים.
הוא חייך אליי בשקט,
מבט מסתורי,
ולאחר מכן נעלם.
אינני יודעת אם אראהו שוב,
או אם ראיתיהו מעולם. |