רכבת אדומה רצה ועוצרת לסירוגין, (רק לאדומה שמתי לב), ועצי
אורן גבוהים מדגדגים את האופק, רגליהם שקועות בפרדסים שעוד לא
טרחתי לטייל בהם ולעמוד על סודם.
אני שוכבת על הגב, ומבחינתי העולם חרב לכמה דקות. מאחר ואני לא
מרגישה קיימת, מן הנכון שהוא יחדל לכמה דקות. רצועת העור
שנופלת לי על הכתף מזכירה לי שהיום הספיק להחליף צבעיו לערב.
מי יודע כמה זמן שכבתי שם על הגב, חושבת על האופק, ועל
גולגולתך הכמעט חלקה, ועל ידיים המחפשות לחוש אותך ואין הן
נוגעות בכלום. הצופר מלמטה אומר לי שעליי לצאת. אני יורדת
במדרגות, הגוף נופל ממדרגה למדרגה כמו כדור ים, קליל וחסר
שליטה. בכניסה לבניין, אני רואה את המכונית החורקת הלבנה שלך.
אתה מביט קדימה כשאני נכנסת, כאילו שאין יותר כלום מהלוח
המואר, הזכוכית, ומבעדה הכוכבים הקורצים לך. תמיד התפעלת ממה
שממשיך להאיר בתוך החושך, אך עכשיו אתה לא נראה כל כך נרגש.
המראות והתנועות כל כך מכאניות, כשאתה מוציא את הגיטרה האדומה
מהמחזיק שלה; כשאני מנסה להסתדר עם המיקרופון; כשאסי ולנה באים
להגיד שלום ואני זורקת לעברם מילים שטוחות. כולם מתחילים
להתחמם, ואני יודעת שההופעה היום תהיה פשוט נפלאה, כמו תמיד.
יש לנו משהו, לכולנו, איזה שהם גרגירי קסם שנופלים ברכות על
המאזינים כשאנחנו מנגנים, שובים אותם. הם בטוחים כנראה שאמנות
כזאת היא תוצרת של יחסים מיוחדים בינינו, של הבנה מיוחדת של
החיים. האמת היא, שכשהמילים זורמות ממני אל העט הנגוסה אני
מרגישה הרבה יותר ריקה. הדינמיקה בין חברי הלהקה כבר נחרטה, אך
היא לא שם עוד. אולי אסי, לנה וסיון עדיין מצליחים לצחקק
ביניהם על שטויות, אבל כל פעם שאני פותחת את הפה לשיר עוד שיר
שכתבתי עליך, אליך, אני מרגישה את חוסר-המשמעות שבמחוות
הקטנות. אני שרה כמו מתוך חלום מוכר, הפעם שיר שקוראים לו
"נחנקת", מנסה לחייך לעברך, לתקשר אתך. קשה לי להבין כמה אנחנו
יכולים לסגור את עצמנו.
אבל גם הדלת הפנימית שלי נטרקה, משהו לוחש בתוכי באותו לילה,
כשריח זר חודר לנחיריי ושיער לא-מוכר מלטף את לחיי היבשות.
אני מחפשת. לפחות אני המשכתי בתנועה, כשאתה נשארת עומד, מאזין
לקול צפירה אילם המקשה את הלסת שלך, צפירה הנשמעת רק לך. אני
מחפשת מבעד לשיער השונה, לידיים גדולות אך עדינות, ותנועות
אפלוליות מעליי. אני כבר רגילה לשינוי הפתאומי בצבעי החדר
כשהמישהו יוצא: משולש של אור נפתח בתוך החושך ואני מתרכזת בו
ובדמות הנעלמת, האלמונית. כל פעם אותו משקה במועדון אחר וגוף
שונה מחבק אותי, מזכיר לי אותך. האם נכון שתמיד אצמא לשפתיך
ולמגע מותניך במותניי, בלי לשכוח אפילו לדקה? בזמן שאני מחפשת
תשובה, אני מנסה להישכח בדרכים הטובות ביותר, ורק ממש לרגעים.
 
מבלים, מתפרקים, בזמן שהבדידות מכרסמת סביב קצוות העיר הזאת.
תל אביב, עיר הלילה, מספקת חיים למטיילים ומבלים, חיים שהשאילה
מאלה שגרים בדירותיה הקטנות, המתקלפות. העצים בצדי הדרך נותרו
להיות עצים בצדי הדרך, השמיים זרועי הכוכבים משקיפים על אדמה
זרועת בדלים, והאופק; האופק לעיתים נראה כמתמתח, מנסה להתרחק.
הפעם, קול הסקסופון מזכיר לי שאני איפה שהוא, הראש המסתובב
מצליח לקלוט את המעגל הגדול בו אנחנו יושבים. אני מתחבקת עם
מישהו לידי, נותנת לו לפלוש לפי, כשקול הסקסופון מלטף את תוכי.
ואתה שם. אני מרגישה אותך שם, וכשאני דוחפת אותו ממני לבסוף,
מסיטה את צמותיי הארוכות אחורה מעיניי, אני רואה אותך יושב בצד
הרחוק של המעגל. תמיד הייתי יותר מדיי חכמה להגיד את הדברים
שבאמת רציתי להגיד, לך ולעולם. תמיד הייתי יותר מדיי מתוחכמת
כדי לתת לרגשות לגעוש החוצה ולשקף על הסביבה. פעם אחת, הייתי
רוצה לנחש את הריח של מי שבאמת יכולתי להיות. והפעם אתה מביט
בי.
אני שוקעת לרגע בעיניים שהן כוסות קפה אינסופיות, עיניים שתמיד
הייתי שותה ומתעוררת, ורק מאוחר יותר מתייבשת. אתה תמיד ידעת
כיצד לגרום לי להרגיש כיצד שרצית לגרום לי להרגיש. אני תמיד
טבעתי בתוך עיניך שהיו כמו שוקולד בתוך ניילון שקוף, כאלה שאף
פעם לא יכולתי להגיע אליהן. אתה מסחרר אותי כעת עם מבטך,
ומבחינתי, זה כבר לא משנה. אתה נהנה, כשזרועך סביב הג'ינג'ית
ההיא שפעם היה לה שם, נהנה להביש אותי, אבל משהו בך כבר חסר.
פתיתי שלג דקים, בלתי-נראים יורדים עליי ועליך בתוך הבר הרועש,
ממיסים עליי זיכרונות. אתה לא טועם אותם.
כשנפגשנו, היית חלק ממשהו גדול יותר. הפגשת לי עולם אותו
חיפשתי בעצמי, עולם של סלילי עשן משתקפים באור ירח. העולם שלך
ריתק אותי, אתה, עם עיניך החשוכות, סקרנת אותי ומשכת אותי אל
תוך הסבך. מאז שהחלקתי אל תוך כוסות הקפה האינסופיות לא נותר
לי מקום לנתח ולחשוב. המוח שתמיד עבד על איך אני בעיניכם,
הפסיק. המשקה יודע לעשות הרבה דברים, אך גם לך היה חלק בעניין.
אתה הראית לי, באותו לילה בנשיקות מרות כמעט, מלוחות, מה
משמעות השכחה. חיינו למשך שנה בעולם לאור לבנבן ודק של ירח,
העולם הסתובב לאט יותר ואני אהבתי אותך. אז, לא הייתי מגדירה
שום דבר. היום, כשאני שוב לבד, שואפת את השאריות שלך, אני
מגדירה את זה כאהבה. ואולי רק מפני שזה כבר לא, והירח לא האיר,
ואפילו מה שנגלה לי אז לא נגלה לי באמת.
כמו חלום בתוך חלום אתה מערפל אותי עכשיו, מושך אותי אל תוך
נפשך החשוכה, המחושבת, הנפש שכבר חדלה לחפש. אני נבלעת בך,
תמיד נבלעתי. חשוך. אני מחפשת משהו בפנים, בחושך המאיים
להחניק, ופתאום קולטת תנועה בצדה של עיני: אורותיה של רכבת
קטנה, חולפת לידי, דרכי. אתה יושב שם ושואב אותי אל תוך עיניך.
אני מטפסת על גג הרכבת, היוצרת שביל של אור בחושך שלך.
זרועותיך מלטפות-לא מלטפות כמו חוטים קרועים. אני מחליטה
להישאר בשביל הנסיעה הזו, מקווה שאחזיק חזק, שלא אתנדף. כשאתה
קם ומפנה את גבך אני כבר רוכבת על הקו שבין החושך והאור.