לפעמים אני חושבת שיש גבול לטיפשות.
פשוט חייב להיות אחד כזה.
לא קיימים אנשים ממש טיפשים,
נכון?
יש גבול לטיפשות.

לפעמים נראה לי שאני עוברת את הגבול הזה,
הגבול האדום הזה,
שם למעלה.
ולא עוברת סתם,
קצת,
לייט כזה,
עוברת ממש. ממש ממש.
הטיפשות מטפסת ומטפסת למעלה,
נוסקת ונוסקת,
עוברת את הגבול

בהרבה.

אז הבטחון העצמי שלי צונח
וצונח
וצונח
צונח

צ
ו
נ
ח

צנח.

למטה. בקרקעית האדמה. עמוק עמוק
עמוק.

איפה שלאנשים לא אכפת ממני.

אז אני אומרת:
תמר- את ממש טיפשה.
אני פשוט חוזרת לנקודת ההתחלה,
לטיפשות,
למעגל האין סופי הזה,
לטיסה,
להמראה,
אל הגבול העליון,
הגבול האדום,
הגבול
של

הטיפשות.