לפעמים השקט עוטף אותה כרקמה רירית, זה שקט חם, שקט לח, שקט של
ידיעה, היא עדיין לא יודעת הכל, צינור ההזנה שלה עדיין נלפת
בהידוק סביב ידיעת הפחד. הפחד קיים, הוא שם,  היא עדיין יכולה
להרגיש פחד מתעוות בתנועה בלתי רצונית תחת אחיזה מרסנת.

אחרי שהייתה מרוקנת ממחשבות, מאוויר, אחרי שפרפרה, אחרי
שהוכיחה שליטה בחוסר השליטה כי זה המטה מטה של תורת המשחקים
שלה,  הרגישה  קצת נבוכה כשהוא אמר לה שהדיכטומיה שלה אחרת מזו
שהכיר אצל מרבית האנשים.
"אצלך, הדיכוטומיה היא בין פחד לשנאה, לא בין אהבה ושנאה" הוא
אומר והיא שותקת ובתנועה שקטה מפנה אליו את גבה.

יש לילות ששנתה נודדת, לפעמים היא מתעוררת כי היא חושבת שהיא
שומעת את צליל נפילת הדוקים על הרצפה, והיא בכלל שנאה לשחק
בדוקים.
הכל יכול להיות כל כך מוזר וכל כך מוכר שזה מבלבל אותה אז היא
מתעוררת בשלוש לפנות בוקר ופוסעת יחפה למטבח, מכינה לה כוס קפה
שחור ובין לגימה ללגימה מנסה לסדור מחשבות.

לאחרונה מישהו סיפר לה מחדש את הסיפור של הקוסם מארץ עוץ, על
האריה, איש הקש והדחליל, בסוף הסיפור היא שאלה אותו "ואתה, מה
אתה הכי מבקש?" כשבעצם רצתה בכלל שהוא ישאל אותה מהו הדבר
שאחריו היא מחפשת.
היא יודעת שלפעמים התשובות הכי פשוטות הן אלו שניתנות בתשובה
לשאלות שנשאלות ע"י אחרים, אבל אין הרבה אחרים שיודעים לשאול
אז גם היא בעצם, לא יודעת לענות.