מישהו הוביל אותי
לאותו משפט אלוהי.
בו בחדר גבוה, על כסאות פשוטים,
ישבו מוארות ומוארים.
פנים מאופקות, הילות ישרות.
בלי חיוכים.

חיכיתי לשאלות.
הן לא באו.
והתשובות הסתמיות
שדקלמתי בחדר שחור
כבר נשמעו מוכרות.

"שבי כאן",- הורו.

ידיי קרות.
מעופי נקטע, כנפיי שבורות.

"מה תנגני לנו היום?",- שאל
האחד שבאמצע,
עם לחיים סמוקות אדומות.

אנגן?...

שרוולי חולצתי קרועים,
מלאים בחול ובדם,
של המערכה על חיי.
האין אתם רואים?

נוקטורן אנגן לכם.
האחד
שגרם לבכות
למלאכים.

ושוב אני מול פסנתר.
לא בכיתי אף פעם,
עד שבאו אותם אנשים,
כל אחד בתורו,
וניפצו את קלידיי.
אז בכיי פרץ לבלי די.

ידיי רכות כעת
וכולם מחכים.

ובצלילים הראשונים,
יורד הסומק מלחיי, והאיפור מעיניי,
ביחד עם תווי הפנים.
ורק נשמתי נשארת,
להמשיך ולגעת
בלב השומעים.

אני אינני עצמי עוד,
ועצמי בכל מובן.
מחיאות הכפיים הרמות, שאחרי חיי,
נבלעו במרחק ובזמן...