אם רק היה לי כוח ללכת לאגם. אני מסתכלת במראה ורואה שיקוץ.
תועבה. גועל נפש מרוכז במטר שישים ושבע. אם רק יכולתי לעצום את
עיני ולפתוח אותם שוב בידיעה שההרגשה תעלם. אבל מבין עוונותי
אני גם הגיונית. ואני יודעת שזה לא יקרה. לעולם. גם בעוד שנים
כשאני אפתח את עיני אני עדיין ארגיש את הרגשת השיקוץ. התועבה.

אם רק היה לי כוח ללכת לאגם. הייתי טובלת את עצמי במי השלווה
התחולים. בורחת מעצמי ומהמציאות לכמה דקות של חסד שמיימי.
הייתי מוצאת את תנחומי בשמיים הבהירים ובעננים הלבנבנים
הקורצים אלי ממרום. אולי הנחמה תבוא אלי מהקדוש ברוך הוא. אולי
הוא יזכר שגם אני הייתי אחת מבנותיו עד לא מזמן. עד שהפכתי
לשיקוץ.
"קשה לי"אני אצרח בדממה חרישית. לא יהיה שם אף אחד לשמוע. רק
אני והאגם. והעצים. והעננים שקורצים ממרום. זה לא סיפור חדש.
זה כבר קרה ואני מכירה את התסריט בעל פה. אני אסחוב את עצמי
לאגם ודווקא שם תיטרף דעתי במקום בו ציפיתי למצוא מרגוע. "קשה
לי, אני
רוצה מחילה". קולי יסדק. אני אלחש לאגם בחולשה. מסתבר שרק לאגם
אני יכולה לספר מה אני מרגישה. הוא שומע את צרותיי. כאילו בולע
אותם. מטביע אותם ולא עונה. לא אומר לי שאני מלאת שיקוץ. לא
אומר שאני מקלקלת את הילדים ושביגללי לא יהיו שידוכים במשפחה.
הוא רק עושה לי טיפה גלים לפעמים. אבל זה אומר שהוא מבין.
אני תשושה כבר מכל המחשבות. הן רצות בפראות יתרה. אני רק רוצה
להגיע לאגם. אבל מה שם? המגע של המים הצוננים יעשה לי טוב על
עורי היבש. המחשבות אוחזות אותי כמו שיתוק. אני ניזכרת בהכל.
לא שוכחת דבר. ומה אני כבר מבקשת? קצת לשכוח. קצת לא לדעת. קצת
שתסלחו לי.
"קראי ענני אלוהי צדקי בתר הרחבת לי חנני ושמע תפילתי. בני איש
עד מה כבודי לכלמה תאהבון ריק תבקשו כזב סלה. ודעו כי הפלה ה'
חסיד לו ה' ישמע בקראי אליו"    תהילים ד'