כידוע, ערבי חג תמיד רוקמים מזימה.
הפעם, כמו לחסוך לי ציפייה, ערב החג הקדים לי רמיזה לא רק
בקיצור יום העבודה, אלא בתחושה שהחלה לבקוע עוד כשיצאתי לטיול,
אל שבילי הכולבו, בשילוב ידיים עם השיעמום וחוש הראיה.

זה קרה כשהגענו למדפי המתיקה. באחת נעור הגעגוע והביא עימו את
ערן עם אהבתו למרציפן. נדחפתי בין הקלוריות ובנגיסה איטית אחת
אחר רעותה, אימצתי את טעם שובו הביתה. החגיגה הייתה קצרה
וכשנגמרה כבר ידעתי, זו רק ההתחלה.

לפנות ערב, הרכב נסע קדימה, על כביש הערבה, והרדיו, סוכנה
הפעיל של המזימה, ניגן ושר אותי אחורה אל התקופה שהשאירה בי
בדרכה מילים ומנגינה בחלפה מהעולם אל משכן הגעגוע. הפעם לא
עזרה שום עקיפה, נמלא הטנא ביכורי דמעה ועוד דמעה שנאספה אל
רעותה והועלה מתת לעולמי שהיה.

בשובי הביתה, הדלת, הפעם, לא חרקה, כמו הקשיבה לרחשי נשימה שאך
סיימה סיפורה על ביכורי חגה, התרווחה לרגיעה, שקטה וחייכה,
משום מה. הצטרפתי אליה...

YP
6/6/2003