[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אביתר חלימי
/
האקסיומה של דני

דני ישב על כסא קטן וצהוב, מול שולחן גדול וירוק, בכיתה ממוזגת
וצבעונית, וחיכה בקוצר רוח לתחילת המבחן בחשבון, המקצוע האהוב
עליו.

מאז ומתמיד אהב דני חשבון. הוא ראה בחשבון, במספרים, יותר
כמשחק מאשר כעבודה. בעוד תלמידים אחרים פשוט הוסיפו שלוש לשבע
וקיבלו את המספר עשר, דני ראה בעיני רוחו דברים אחרים.

הוא דמיין שהמספרים משחקים ביניהם. הוא ראה אותם רוקדים ביחד,
משתעשעים ביחד, ויוצרים ביחד דבר חדש.
"שלוש ועוד שבע לא סתם שווים לעשר - הם נהיים עשר. הם, שניהם,
ביחד, 'יוצרים' עשר".


ולכל ספרה, בראשו של דני, היתה אישיות.
הספרה אחת, למשל, תמיד התנהגה בשחצנות מבוגרת אופיינית. רחוקה
משאר הספרות הצבעוניות. תמיד מעליהן, תמיד מתבודדת. "אני הייתי
פה עוד לפני כולכם", חושבת לעצמה, מסרבת להתערבב עם שאר
הספרות.
ואילו שתיים, שתיים תמיד דמתה לנחש גדול, אך ידידותי. פתלתלה
ומסוכנת, אבל גם אוהבת וחמה.
חמש היתה ספרה קצת כעסנית, קצת זעפנית.
והספרה שש חייכנית ויפת מראה.

ואילו הספרה אפס...
ככל שניסה, ולמרות שישב והביט בה דקות ארוכות, לא יכל דני
לראות את פניה.
"היא לא זועפת, ולא מחייכת", חשב בעודו מביט בה.

"לא עצובה... גם לא שמחה..."

ולכן הפחידה את דני, הפחידה אותו יותר מכל דבר אחר שיכל להעלות
בדמיונו.





המורה סיימה לחלק את המבחנים, ואישרה לילדים להתחיל לענות על
השאלות.
דני אחז בעפרון, והחל לפתור את התרגילים. הוא סיים את החיבור,
פתר את החיסור, עבר בקלילות את לוח הכפל, והגיע אל שאלות
החילוק.

גם אותן פתר ללא בעיה, עד אשר הגיע לשאלה האחרונה.
ואת אותה שאלה אחרונה, גילה לפתע, לא יכל לפתור.
הוא אפילו ניסה, לראשונה בחייו, להשתמש במחשבון, אך התשובה
שנתן המחשבון בלבלה אותו אפילו יותר.
בלבלה, ואף הפחידה.

אז שב החיוך לפניו של דני. "זוהי, בוודאי, טעות במבחן", נרגע,
קם מכסאו, פנה אל עבר המורה, והסביר לה בנימוס רב, ובחיוך
מבויש, את הטעות.

המורה הסיטה עיניה מהעיתון אותו קראה, והביטה לכיוונו של דני
באדישות. מתנשאת מעל שולחנה, הסבירה לדני באיטיות, שאין,
למעשה, תשובה מוחלטת וסופית לתרגיל אותו נאלץ לפתור.

דני חייך בחוסר הבנה.

"למעשה, דני,", המשיכה, "יש עוד הרבה דברים ביקום שאין להם
תשובה של ממש".
"אתה מבין, ביקום שלנו יש הרבה שאלות, אבל אין הרבה תשובות. יש
הרבה דברים שקיימים סתם כך. ללא סיבה. דברים שלא קיים להם
הסבר".

דני המשיך לקמט מצחו כלא מבין, והמשיך לחייך במבוכה.

המורה התייאשה, ודפקה על השולחן בכעס. דני נבהל, לפתע, ונרתע
לאחור.
המורה הביטה בו בעינים יוקדות, וחיוך מלא רוע עלה על שפתיה.

"אין תבנית ליקום, דני!", סיננה מבין שיניה בשנאה.
"אין הגיון בחיינו.
ואין סדר.
ואין כלום.
עשר לא מתחלק בשלוש, סתם.
סתם! בלי שום סיבה!
הוא פשוט לא מתחלק בשלוש.
ככה זה.

פשוט...
פשוט ככה...".

היא עצרה לפתע, והביטה בו. עיניו האדימו, ודמעות החלו זולגות
אל לחייו.
לפתע, חזרו אליה עשתונותיה.

"אני... אני מצטערת, דני, אני..."

דני ניסה לעצור את דמעותיו, אך ללא הצלחה.
הוא הסתובב מן המורה במהירות, והביט אל הכיתה. עשרות התלמידים
הביטו בו בתמיהה.
הוא הסתכל עליהם, והביט בעיניהם. ולפתע חש כמה שהוא לבד.

מיהר לרוץ אל שולחנו, אחז בתיקו, וברח מן הכיתה בסערה.

המורה הביטה לכיוון הדלת בפליאה, ולאחר מכן פלטה אנחה, והוסיפה
צקצוק קטן בלשונה.

"המשיכו במבחן!", פקדה לבסוף, והתלמידים נענו.





דני נכנס הביתה, סגר אחריו את הדלת, ועמד במקום שניות מספר,
מתנשף, גופו רועד, אחוז בהלה.
אמו ישבה על הספה, וקיפלה כביסה. היא חייכה למראהו.
דני ניגש אל אימו, וחיבקה.
"איך הלך במבחן, דניאל?", שאלה, הביטה בעיניו, וליטפה את
ראשו.
"בסדר, אמא...", אמר, וניסה להסתיר את דמעותיו. "הלך מצוין",
הוסיף, נשק ללחיה, נכנס אל חדרו, ונעל את הדלת.

נחוש בדעתו, הוציא את דף המבחן המקומט, ופרש אותו על שולחנו.

ושוב, הופיע לה שם אותה השאלה אל מול עיניו.

"עשר לחלק לשלוש...", מלמל לעצמו.
הוא ניסה לדמיין, כפי שדמיין תמיד.
הוא ראה את המספר עשר, השמן, המפוטם, וניסה לדמיין אותו מחלק
עצמו לשלוש חתיכות.
"חתיכה אחת של שלוש, חתיכה נוספת של שלוש, וחתיכה שלישית של
שלוש...", מלמל המספר עשר בקול עבה.
"ועוד אחד", הוסיף דני. "נשארה הספרה אחת".
המספר עשר גירד בפדחתו במבוכה, ולא ענה.
דני ניסה לחלק את הספרה אחת, הנותרת, לשלושה חלקים, אבל,
כמובן, גם אז גילה ששוב נשארה לו הספרה אחת. כעסנית ושחצנית,
הביטה בו זו האחרונה, וגילגלה עיניה בהתנשאות.

לפתע, עלה רעיון מבריק במוחו של דני.
הוא נזכר בעוגה שאפתה אימו לשבת, ורץ מיד אל המקרר.
הוא פתח את הדלת, והוציא ממנה את העוגה, שעדיין היתה שלמה.
הוציא סכין מן המגירה, והחל לחתוך את העוגה.
חלק אחד, וחלק נוסף, וחלק שלישי.
"שלושה חלקים!!!", צעק בהתרגשות. "העוגה מתחלקת לשלושה
חלקים!!!", שמח.

"אבל רגע...", חשב לעצמו לפתע. "הספרה אחת... מה איתה?...".

ליבו החסיר פעימה. הוא ניסה למצוא איזשהו הגיון, למצוא את
חתיכת העוגה שמייצגת את הספרה אחת.
אבל הוא לא מצא אותה. עד כמה שניסה, לא הצליח למצוא את ההגיון,
וכעת חש אף מבולבל יותר.
נסער כולו, רועד מהתרגשות, חזר לחדר, וסגר אחריו את הדלת.





"עשר לחלק לשלוש...", הירהר שוב.

"אולי... אולי המספר עשר פשוט לא רוצה להתחלק בשלוש... הוא לא
אוהב להתחלק במספר הזה... אולי הם פשוט ברוגז...", החל להרהר.
"אבל למה דווקא עשר?... למה דווקא שלוש?... ואם העולם כולו
מבוסס על מספרים, ועל חשבון, ובתורת החשבון עצמה אין כל סדר
והגיון - אז על מה מתבסס העולם הזה? ואיך זה שהוא לא פשוט
מתמוטט?"

דבריה של המורה חזרו אליו לפתע. "אין סיבה", נזכר. "אין סיבה,
ואין תבנית", המחשבות המשיכו להתרוצץ בראשו.

"לא!", סירב להאמין. הוא אחז בעפרון בידו, לקח אליו את דף
המבחן, והחל לרשום. "עשר לחלק לשלוש שווה שלוש... נקודה...
שלוש...".

אך בזאת לא תם הדבר, ידע. אחרי הספרה שלוש, תבוא עוד שלוש.
ועוד שלוש.

בלית ברירה, הוסיף ספרה נוספת. ועוד ספרה.

ועוד אחת.

"עשר מתחלק בשלוש", חשב לעצמו בעודו מוסיף עוד כמה ספרות, "הוא
פשוט חייב להתחלק בשלוש...", חזר ומלמל לעצמו בשקט.

הוא הוסיף ספרה נוספת. ונוספת.
השורה החלה להתמלא לאט לאט, וכאשר הסתיימה השורה, החל דני למלא
שורה חדשה. ושורה נוספת.
ועמוד נוסף.
ועוד עמוד.
ועוד אחד.

ועוד אחד.





והזמן עבר. ודני המשיך לחפש את התשובה.

"בסופו של דבר", חשב, "זה יגמר... בסופו של דבר, יהיה סוף.
תהיה ספרה אחרת. יהיה סיום. זה לא יכול להמשך לנצח...".

וכך ישב לו, והמשיך לפתור את התרגיל, במשך ימים... שהפכו
לשבועות... שנהיו לחודשים...


ושנים.


ובוקר אחד, בעודו פותר את התרגיל, הציץ דני לרגע מחלון חדרו.
הוא ראה את חבריו לכיתה גדלים. מתאהבים. מתחתנים, מביאים ילדים
לעולם, מתקדמים בחייהם.

אבל דני לא התבגר. דני נשאר ילד.
כי דני לא יכל להבין איך אפשר להמשיך ולחיות ביקום שבו אין
תשובה של ממש לשאלה "עשר חלקי שלוש".
דני לא הצליח להבין למה אלוהים לא עושה משהו. איך זה שלאלוהים
אין פתרון. ולמה לאף אחד לא אכפת. ואולי יש פתרון. ואולי אם
דני יתעקש מספיק, בסופו של דבר, אלוהים יכנע, ויגלה לו את
התשובה, סוף סוף.


אבל אלוהים לא נכנע.
וכך גם דני, שהמשיך להתעקש, למרות הכל, שצריכה להיות תבנית.
וצריך להיות הגיון, וסיבה. ואיכשהו, בסוף, עשר כן מתחלק
לשלוש.

וכל עוד הוא מנסה לפתור את התרגיל, חשב לעצמו, כל עוד הוא
ממשיך ומוסיף את הספרה שלוש לאחר הנקודה העשרונית - היקום
עדיין לא ניצח. ודני עוד לא אמר את הספרה האחרונה.

וכך המשיך. הוא מוסיף ספרה, והיקום, בתגובה, מתעקש שהתרגיל
עדיין לא פתור. ודני מוסיף עוד ספרה, והיקום עדיין לא מתרצה.

ועד שהיקום יתרצה, הוא ממשיך לשבת בחדרו הקטן, מול הרים של
דפים משובצים, מוסיף עוד ספרה. ועוד ספרה.
ועוד ספרה.
ועוד.


עד שאלוהים יוותר כבר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עדי מתביישת
להודות בזה שהיא
אחות של מיכלי.


המלשנית


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/7/03 8:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביתר חלימי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה