אז אני מביט למעלה מחפש כוכב שיאיר לי את היום
משהו שייתן לי סיבה לחייך שוב
כי כבר הרבה זמן לא הייתה לי.
וכלום , כלום לא עוזר אני שקוע בתוך עצמי לא מצליח לצאת מזה.
מנסה להיאבק , רק לקחת נשימה אחת מהאוויר הצח שיש בחוץ.
אבל אני לא יכול אני סגור כאן, סגור בתוכי, כלוא.
אני צועק עד עמקי נשמתי רק בשביל שמישהו ישמע ויבוא להוציא
אותי
כי לא טוב כאן , הכל חשוך ואני לבד
ובפעם הראשונה בחיים שלי
הייתי מעדיף להיות עם מישהו ולא לבד
זה מוזר ... הרגשה חדשה, מרעננת כזו..
גורמת לי לחשוב, אולי לא הלכתי בדרכים נכונות עד עכשיו.
אבל פתאום מתחיל לכאוב לי הפצע שלא מחלים כבר כמה שנים
שמזכיר לי כמה שההרגשה הזו שבאמת מחממת את הלב,
כואבת וכמה קשה להתמודד איתה...
מה  שמסביר לי למה וויתרתי עליה מזמן...
אז אני אוסף את עצמי ומחביא בפינה את הבלאגן
רק בשביל שלא יוכלו לראות בעיניים , רק בשביל שלא יהיה ברור.
אבל החתיכות לא נגמרות יש רק עוד ועוד .
וכל פעם שאני מרים חתיכה אחת , אחת אחרת נופלת וזה לא נגמר...
ואז אני מתייאש ומחזיק את עצמי שוב שלא לבכות כמו בכל לילה .
וסופר עד 10 ... 1, 2, 3 אבל הפעם זה לא מפסיק
אי אפשר להשתלט , זה גדול ממני וחזק משתיארתי.
אז אני בוכה ומקווה רק שאין מישהו ששומע אותי
כי אסור!
חייב להיות חזק בשביל האחרים
אם אני נופל מה יהיה אם השאר.
אבל נראה לי שהפעם הם יצטרכו להסתדר לבד,
כי השומר סיים את המשמרת והוא הולך לישון עכשיו.
מחר יום חדש - מעניין איך הוא יראה.
שמח יותר?  לדעתי לא.
אז איפה התקווה?
איפה האור בעיניים?
זה בדיוק מה שאני מחפש
מחפש את הכוכב שיאיר לי את היום...