לעבור למקום חדש זה קשה...לא מכירים אף אחד וצריך להיות נחמד
לכולם. אבל לעבור מדינה? מי חשב על זה בכלל? אנשים שונים, בית
חדש ושלא נדבר על שפה חדשה. אבל כשההורים מחליטים לעבור
עוברים. אף אחד לא שואל מה אני רוצה או מה אני חושבת, זה המצב
ועם זה אני צריכה להתמודד. אז עברנו. לפלורידה. נשמע ממש מגניב
בהתחלה - ים, בנים בלונדיניים עם עיניים כחולות, הכל טוב
ויפה...טעות!
ת'אמת, הכל היה בסדר בהתחלה. עוד לא התחלתי בית ספר, אז סתם
הייתי לי בחופש בכיף, אבל עם הבית ספר באו הבעיות. לילה לפני
היום הראשון לא הצלחתי להרדם. עברו לי בראש כל כך הרבה מחשבות
שלא נתנו לי מנוחה. ב 6 בבוקר בדיוק השעון צלצל ולא עברה חצי
שעה אפילו וכבר הייתי ליד הדלת. אחרי נסיעה של חצי שעה הגעתי
לבית ספר החדש שלי. מקום ענקי, אלף ומשהו תלמידים, לא רציתי
להכנס אבל לא הייתה ברירה. לא בדיוק ידעתי לאן ללכת ולא ממש
היה את מי לשאול אז פשוט התחלתי להתהלך לי בבית ספר. חיפשתי את
המזכירות שאיך שהוא מצאתי בעזרת ילדה סינית נחמדה. כשהגעתי
למזכירות נתנו לי מספר חדר ואמרו לי להגיע לשם. מאיפה אני
אמורה לדעת איך להגיע לשם? טוב זה לא בדיוק עניין אותם אבל אני
המשכתי לי בסיבובי בבית הספר החדש שלי, לבד. איכשהו מצאתי את
הכיתה אך באיחור קל שכמובן גרם לכל תשומת הלב להתמקד עליי, לא
חוויה מומלצת ביום ראשון בבית ספר חדש. אוקיי, אז השלוש שעות
הראשונות עברו בסדר עד שהגעתי לשעה הרביעית, דרמה. טוב אז אני
יושבת לי פה בשיעור דרמה ושיא השעמום, לא עושים כלום. יושב
לידי מישהו ממש חמוד אבל אני אפילו לא אומרת כלום, אני פשוט
יושבת לי בכיסא מבודד וכותבת במחברת הוורודה שלי. כותבת וכותבת
וכותבת בעברית כדי שאף אחד לא יבין שאני רושמת פה שטויות על
גבי שטויות, פשוט ממש ממש משעמם פה. ודרך אגב זה שיעור דרמה
טיפוסי באמריקה: המורה יושבת על התחת הענקי שלה שמכסה את כל
הבמה ואנחנו לא עושים כלום. העניין הוא שאם הייתי אמריקאית בטח
עכשיו כבר הייתי יושבת עם כולם, משתפת חוויות, אבל כרגע כשאני
במצב הזה וממש לא נראה לי שלמישהו אכפת ממני פה אני יושבת לי
לבד וזה פשוט מעצבן. זה רק גורם לי להרגיש יותר ויותר בודדה
פה, בבית ספר, באמריקה, ובכלל בעולם הזה. זה פשוט עצוב. ת'אמת
אני לא יודעת על מה עדיף לי לדבר, על המורה הגמדה בת ה-40
ששוקלת יותר מכל הכיתה שלנו עצמה ביחד? היא לא זזה לשום
מקום..שזה לא מפתיע כי רעידות  אדמה בפלורידה זה לא מומלץ אבל
הכי חשוב זה שהיא לא מלמדת אותנו כלום. אנחנו פשוט יושבים פה
כמו חבורת מטומטמים. כיף מה? אישית אני מרגישה כאילו אני לא
קיימת פה. הם מעבירים כרגע דף הרשמה בין כולם ודילגו עליי,
פעמיים! לא זכור לי שעשיתי איזה  משהו פה למישהו אבל בשבילם
אני כלום. הם יושבים פה מולי אבל הם לא רואים אותי, כאילו אני
אוויר בלי רגשות. אז יש לי הודעה בשבילכם, יש לי רגשות ואני כן
קיימת! אבל מה אפשר לעשות כשאתה בעולם חדש לבדך בלי אף אחד
שיציל אותך מעצמך וממה שאתה הופך להיות, לאט לאט במהלך החיים
שלך. זה פשוט עצוב.
אז את היום הראשון שרדתי. אין לכם מושג איזו הקלה זאת הייתה
לראות את אמא כשחזרתי הבייתה. לפחות היה לי פרצוף ידידותי אחד
במהלך היום הנורא הזה. שמחתי, אך רק לשנייה בידיעה שמחר,
מחרתיים וכל יום במהלך שנת הלימודים הקרובה המקום הנורא הזה
שקוראים לו בית ספר יחכה לי, בוקר בוקר, עם המורים חסרי
האכפתיות שלו, והתלמידים. כן כן, הילדים האלה שחושבים שהם יותר
טובים מכולם כי הם נולדו באמריקה.