1. פנים - מסעדה של תחנת דלק - יום.

במסעדה ישובים, ליד שולחן, חזי (בן 32, עיוור, בעל מקל הליכה
מעץ), וקובי (בן 29, אחיו של חזי, לבוש עלוב ולא מגולח).
בשולחנות סמוכים יושבת חבורה של שלושה גברים (בני 35-40)
ובשולחן אחר זוג צעיר (בני 26-27). שושי (בת 35) מביאה לחבורת
הגברים אוכל לשולחן.

חזי:
(שר יפה)
אני זוכר, את בית הערבה. פיסת מדבר צרובה, בארץ חרבה. (פונה אל
קובי) קובי, תביא לי בירה. (ממשיך לשיר) ירדן זורם, שקט כמו
חלום, וים המלח מת, מכאן ועד לסדום, עד לסדום.

הגברים מהשולחן הסמוך מריעים ומוחאים כפיים.

אחד הגברים:
יש שיר שהוא לא מכיר?

קובי חוזר עם הבירה עבור חזי ועבורו.

קובי:
(מחייך)
אין כזה דבר.

חזי מניף את הבקבוק לעבר הזוג הצעיר בשולחן הסמוך.

חזי:
לחייכם. אח, אהבה צעירה, אני אף פעם לא מפספס בריח שלה.

הבחור הצעיר מניף לעברם את הכוס שלו ומחייך, בת זוגו מושכת
בשרוולו ונראית לא מרוצה, לוחשת משהו לעברו והם קמים ופונים
לצאת. קובי מתבונן בהם, בצער.

שושי:
קובי, הגיעו כמה מכוניות, אני רואה...

חזי:
שלוש מכוניות, אחת עם משפחה, וב.מ.וו, נכון?

שושי:
בדיוק.

חזי:
אחרי בקבוק בירה השמיעה שלי מתחדדת.

קובי קם ומתכופף לעזור לחזי לקום.

קובי:
בוא, חזי. ניגש לעבודה.

2. חוץ - תחנת הדלק - יום.

חזי מתיישב מחוץ למסעדה בעזרת קובי. קובי לידו מניח כובע. חזי
מתחיל לשיר.

חזי:
בשתיים שתיים ושלושים, נכנסנו דרך הטרשים, לשדה האש והמוקשים,
של גבעת התחמושת.

האנשים בתחנה: שני מתדלקים, זוג עם שני ילדיהם ועוד שלושה
אנשים מתאספים מסביב לחזי.

חזי:
ואיש אי אנה לא שאל, מי שהלך ראשון נפל, צריך היה הרבה מזל, על
גבעת התחמושת. על בונקרים מבוצרים, ועל אחינו הגברים.

חזי טופח על רגלו של קובי, שמחייך.

חזי:
שנשארו שם בני עשרים, על גבעת התחמושת.

חזי מסיים לשיר. הקהל מוחא כפיים וזורק מטבעות לכובע שקובי
הניח ומתפזר. אל קובי ניגש אחד הגברים בקהל (בן 38, מראה
מהודר), ונותן לו מטבע של חמישה שקלים.

קובי:
תודה רבה.

שושי (O.S):
קובי, המרק שלכם מוכן.

קובי מניד בראשו לעבר האיש ונכנס פנימה אל המסעדה. האיש מתחיל
ללכת, נעצר ליד חזי.

הגבר:
איך קוראים לך?

חזי:
חזי, אדוני.

הגבר:
חזי... יש לי עצה בשבילך. אסור לך לתת לאנשים לרמות אותך.

חזי:
תודה רבה, באמת תודה, אבל למה אני צריך לדאוג שמרמים אותי?

הגבר:
קח בחשבון שהרגע נתתי לזה שמלווה אותך חמישים שקלים.

חזי:
או, תודה רבה אדוני, זה מאוד נדיב מצדך. נתת את הכסף לאחי. זה
בסדר, אני סומך על קובי במאה אחוז.

הגבר:
או קיי, זה העניין שלך, רק רציתי שתדע.

הגבר מסתובב, ניגש אל הב.מ.וו שלו ונוסע. קובי יוצא אל חזי.
מסתכל לרגע על הב.מ.וו המתרחקת ועוזר לחזי לקום.

קובי:
מה קורה איתך? המרק מתקרר.

3. פנים - מסעדה - יום.

חזי וקובי נכנסים למסעדה, מתיישבים. קובי ניגש ומביא את צלחות
המרק שלהם, מתיישב ומגיש אל חזי את הכף. חזי לא מתחיל לאכול.

קובי:
מה קרה?

חזי:
(צוחק)
תביא לי אותו, אני רוצה להרגיש אותו.

קובי:
על מה אתה מדבר?

חזי מושיט ידיים, מגשש קצת ומלטף את ראשו של קובי.

חזי:
השטר, החמישים שקל שבדיוק קיבלנו, אני רוצה למשש אותו.

קובי:
השתגעת? לא קיבלנו שום חמישים שקל. בקושי חמש עשרה שקל הרווחנו
עכשיו.

חזי:
אח, קובי, קובי. אתה אח טוב, ואיש טוב, אבל חוש הומור מוצלח אף
פעם לא היה לך.

קובי:
אבל חזי, באמת שלא קיבלנו חמישים שקל.

חזי:
טוב, קובי, תפסיק כבר עם הבדיחה הזאת ותן לי את הכסף.

קובי:
חזי, אני נשבע לך, אני אומר לך את האמת.

חזי קם בזעם, פוגע בשולחן. קערת המרק שלו נופלת, נשברת והמרק
נשפך.

חזי:
אתה מרמה אותי קובי? אני שומע את השקר בקול שלך. הוא אמר לי
האיש הזה, הוא סיפר לי שהוא נתן לך חמישים שקל. והוא אפילו אמר
לי להיזהר, שלא ירמו אותי. כנראה שהוא ראה את מה שאני לא. מה
עשית בכסף הזה, תגיד לי?

קובי:
מה קורה לך? למה שאני אסתיר ממך כסף? אני הרי כבר שתים עשרה
שנים נמצא איתך, מאז שאבא נפטר, אוכל איתך, ישן איתך, לובש את
אותם הבגדים מה אתה חושב שיש לי איזה עסקים סודיים? מתי בכלל
הייתי יכול להתעסק בהם?

שושי מגיעה אליהם. מגישה לקובי סמרטוט ופח.

שושי:
קח, אתה מנקה את זה.

קובי מהנהן בראשו, לוקח את הסמרטוט והפח ומתחיל לנקות הרצפה
ולאסוף את השברים.

חזי:
אהה. עכשיו אני מבין הכל. (מסתובב לכיוון של שושי) חמישים שקל,
הא? לא הרבה כסף את לוקחת. (פונה אל קובי) איך היא? אולי אני
אנסה גם כן. (פונה אל שושי) שושי, מה דעתך? הכסף הרי שלי, אני
זה שמרוויח אותו.

שושי:
תוריד אותו ממני.

קובי:
סליחה, אני מצטער. חזי, תירגע בבקשה.

חזי מסתובב, מתרחק מעט, מתקרב אל חבורת הגברים שיושבת בשולחן
סמוך.

אחד הגברים:
בוא, בוא תשיר לנו משהו, נזמין אותך לבירה.

חזי:
או, אני תמיד שמח לשיר לאנשים שיודעים להעריך אותי.

הם שולפים כסא אך לא עוזרים לחזי להתיישב. הוא מגשש עם המקל,
מנסה להתיישב, נופל. הגברים צוחקים קצת. הוא מנסה פעם נוספת
ומצליח. קובי מתבונן במחזה בצער. אחד מהחבורה מוזג בירה לכוס
ונותן לחזי.

חזי:
על הנגב יורד ליל הסתיו, ומצית כוכבים חרש חרש. אתם יודעים מה,
יש לי משהו יותר טוב משיר, אני אספר לכם סיפור. רוצים?

אחד הגברים:
יאללה, תספר.

חזי:
זה סיפור על שני ילדים, אחים, שהיו חברים טובים ושיחקו ביחד
מלחמה ותופסת ומחבואים, והאח הגדול נתן כל הזמן לאחיו הקטן
לנצח אותו כי הוא אהב אותו מאוד ורצה שהאח הקטן יהיה שמח. יום
אחד כשהם שיחקו מחבואים האח הקטן התחבא ממש טוב. הוא הצליח
לטפס על עץ ולהתחבא בין הענפים. האח הגדול חיפש אותו וחיפש
אותו אבל לא מצא. הוא נהיה מודאג, ופחד שקרה משהו לאח הקטן
והתבייש מאבא ואמא שהוא איבד אותו, אז הוא חיפש כל אחרי
הצהריים, עד שנהיה ערב. הוא קרא לאחיו, אבל ברצינות, לא במשחק,
ובסופו של דבר שמע אותו. איפה אתה? שאל האח הגדול. על העץ, פה,
מאחורייך, ענה האח הקטן שכבר בכה כי הוא היה לבד הרבה שעות.
תרד משם אמר האח הגדול. אני לא יכול, אני מפחד, ענה האח הקטן.
אז האח הגדול החליט שהוא מציל את אחיו, והתחיל לטפס על העץ כדי
להוריד משם את אחיו. הוא טיפס בזהירות, אבל היה חושך, והוא היה
כבר עייף, ולא ראה שהענף שהוא דורך עליו כבר קצת שבור, אז הוא
נפל... הוא נפל וקיבל מכה בראש... כן. מכה בראש, וכבר אי אפשר
היה לעשות הרבה...

קובי סיים לנקות את הרצפה, והקשיב לסיפור בעיניים לחות. הוא
מבחין בלקוח אחר במסעדה (בן 55) שניגש לשושי בקופה ומשלם לה,
ומקבל עודף בשטר של חמישים שקל ועוד. הוא מבחין בכך שהלקוח
ניגש לשירותים מאחורה.

4. פנים - ליד השירותים - יום.

קובי נעמד ליד דלת השירותים. הלקוח יוצא מהשירותים, עובר ליד
קובי, מהנהן לעברו. קובי מסתכל על כיס מכנסיו, ורואה שהארנק
שם, אבל מוטמן בכיס.

קובי:
סליחה, אדוני.

הלקוח נעצר ומסתובב אליו.

לקוח:
כן?

קובי:
אתה מוכן אולי לתת לי חמישים שקלים?

לקוח:
סליחה?

קובי:
כן... תראה, אני בדרך כלל לא מבקש ככה, אבל אחי, העיוור, חושב
שגנבתי לו חמישים שקל, ואם אני אשיג עכשיו את הכסף ואתן לו
ואגיד שפשוט שמרתי על הכסף נגד עין הרע אולי הוא יסלח לי.
בבקשה, אם אתה יכול...

לקוח:
עזוב אותי.

הלקוח דוחף את קובי, מסתובב והולך.

5. פנים - מסעדה - יום.

קובי חוזר לפנים המסעדה. הוא רואה את חזי יושב עם ראשו על
השולחן, ממלמל שירים. חבורת הגברים כבר הלכה, ובשולחן אחר
יושבים שני חיילים.

אחד החיילים:
ניגש להזמין?

שני החיילים קמים. קובי רואה שהם שכחו על השולחן את אחד
הארנקים. הוא ניגש בשקט אל השולחן, פותח את הארנק ומוציא ממנו
שטר של חמישים שקלים, כשהוא סוקר את סביבתו כדי שלא יראו אותו.
קובי סוגר מהר את הארנק, מתרחק מהשולחן, ניגש אל חזי ומטלטל
אותו קלות.

קובי:
חזי, בוא, הולכים.

חזי:
(שיכור)
לאן הולכים?

קובי:
בוא, לא אמרת שאתה רוצה לבקר באגם המלאכותי?

חזי:
עכשיו?

קובי:
כן. עכשיו. שבוע הבא כבר המזג אוויר יהיה חם מדי.

קובי ניגש אל שושי. הוא מתבונן בחיילים שעוד מסתכלים על מדפי
הממתקים ומתלבטים.

קובי:
כמה אני חייב לך?

שושי:
עזוב, עליי. אני גם נהנית מהשירים שלו.

קובי מחייך אליה והולך, מושך איתו את חזי. הם יוצאים מהמסעדה.

6. חוץ - צידי כביש - יום.

קובי וחזי הולכים לצידי הכביש. קובי תומך בחזי. מכונית מתקרבת.
קובי מושיט יד כדי לעצור טרמפ, אבל המכונית לא מתייחסת
וממשיכה. קובי וחזי ממשיכים ללכת. תוך כדי הליכה קובי מוציא
מכיסו את שטר החמישים שקל ודוחף לחזי ליד.

חזי:
מה זה?

קובי:
מה אתה חושב שזה? חמישים שקל, בשטר חדש, טרי טרי.

חזי:
מה פתאום אתה נותן לי עכשיו?

קובי:
מה? אתה לא שמח? אני לא רימיתי אותך. פשוט שמרתי עליו במסעדה
עם כל האנשים, לא רציתי לנפנף בשטר הזה, נגד עין הרע.

הם ממשיכים ללכת. חזי לא נראה מרוצה.

קובי:
חזי? מה יש לך? הנה הכסף שרצית, הערב נוכל לאכול כמו מלכים.
למה אתה לא מרוצה?

חזי:
מרוצה? מה פתאום שאני אהיה מרוצה. את הכסף הזה כבר לא יכולת
להסתיר. הרי גילו לי שנתנו לך אותו. אבל מה עם הכסף שגנבת ממני
כל השנים האלה? איפה הסתרת אותו?

חזי נעצר. קובי גם נעצר.

קובי:
מה פתאום אתה נעצר? אנחנו חייבים להמשיך, שנספיק לפני החושך.

חזי:
אני לא ממשיך איתך.

קובי:
בסדר, תעשה מה שאתה רוצה.

קובי ממשיך ללכת, מתחיל לבכות, נעצר, חוזר אל חזי ומתיישב לידו
על האדמה. ניידת משטרה מתקרבת אליהם ונעצרת לידם. מהניידת יוצא
עומר (בן 30, שוטר).

חזי:
מי זה?

קובי:
זה עומר, מהמשטרה. אהלן עומר.

עומר:
שלום קובי. אני מצטער, אבל אני צריך לעצור אותך.

קובי נעמד ומושיט לעומר את ידיו.

עומר:
עזוב, לא צריך את זה.

חזי:
למה? מה קרה?

עומר:
אתה עצור בחשד לגניבה של חמישים שקלים, כל מה שתאמר עלול לשמש
נגדך.

קובי:
הוא יכול לבוא איתי?

חזי:
קובי? מה העניין?

עומר מתלבט.

קובי:
בחייך, אני לא יכול להשאיר אותו פה על הכביש.

עומר:
בסדר.

קובי עוזר לחזי לקום.

חזי:
קובי?

קובי, חזי ועומר נכנסים לניידת ונוסעים.

7. פנים - מושב אחורי של הניידת - יום.

חזי וקובי יושבים במושב האחורי של הניידת. שניהם נראים עגומים
למדי. לפתע חזי מזדקף, מחייך ומתחיל לשיר.

חזי:
בשתיים שתיים ושלושים, נכנסנו דרך הטרשים, לשדה האש והמוקשים,
של גבעת התחמושת.

קובי מסתכל על חזי בתמיהה. חזי מושיט יד, מלטף את ראשו של קובי
ומושך אותו אליו לחיבוק. קובי מחייך ומצטרף לשיר.

חזי וקובי:
מול בונקרים מבוצרים, ומרגמות מאה עשרים, מאה וכמה בחורים, על
גבעת התחמושת.

חזי וקובי מאושרים ומחובקים. קובי בוכה. הניידת ממשיכה לנסוע.

חזי וקובי:
עמוד השחר עוד לא קם, חצי פלוגה שכבה בדם, אך אנו כבר היינו
שם, בגבעת התחמושת.