כולם יכולים להגיד עליה, שהיא הכי יפה בעולם.
בלונדינית כזאת, עיניים כחולות, שיער ארוך וחיוך מתוק.
חברה טובה, תלמידה מצטיינת, ילדה שאת כולם אוהבת.  
מין בארבי מושלמת.

לי נראה שאני הייתי היחידה שלא אהבה אותה.
חשבתי שיש בה משהו מזויף, לא אמיתי.
כי זה לא הגיוני שיש מישהו כל-כך מושלם, אין דבר מושלם בחיים.


אז החלטתי לנסות להתקרב אליה, להיות חברה שלה, להיות בחברה
שלה, כי בסך הכל אני די רחוקה ממנה מהרבה בחינות. יש לי שיער
חום גולש, ועיניים ירוקות. חברים אחרים, ציונים אחרים. ואני לא
דומה לה בכלל. אבל בכל מקרה החלטתי לנסות להבין אותה. הכרתי
חברים שלה, הסתובבתי איתה, נהייתי דומה לה, ובלי ששמתי לב
הפחתי גם אני, להיות לבארבי כזאת, מושלמת. הציונים עלו, המראה
השתפר, אבל אף פעם לא הייתי מרוצה לידה. תמיד הרגשתי שיש לי
עוד למה לשאוף בשביל להיות כמוה. כבר היה לי חבר, המורה רק
שיבחה, האמא התגאתה ובסך הכל, כולם היו מרוצים. אני הייתי
בעננים: היו לי חברים טובים, חבר שאוהב אותי, וסוף סוף התחלתי
להרגיש שלמה עם עצמי, ופתאום, בלי ששמתי לב, חשבתי שהיא באמת
ילדה מושלמת. עד שיום אחד, היא הגיעה אלי הביתה, באמצע היום
והחלה לבכות, היא סיפרה לי שהיא חושבת שהיא שמנה, שהיא מכוערת,
וכל זאת בגלל איזה בחור אחד שדחה אותה במסיבה אתמול. הייתי
בהלם! מה קרה ל"בארבי המושלמת" שהכרתי בהתחלה? זאת שלא בוכה,
זאת שתמיד מאשרת, מחייכת, מה קרה לה? לאן היא נעלמה?

אז...

הבנתי.
סוף סוף הבנתי.

חורף
הסקתי מסקנה - "אין אדם מושלם, יש אדם שמשלים עם עצמו" והיא לא
אחת מאלה, היא אחת מהאנשים הללו, שחושבים שהם מושלמים, אבל
בעצם לא משלימים עם העובדה, שהם בעצם לא!