אמרתי: " זה נורא קשה לי להגיד את זה... אממ... טוב אני פשוט
אומר את זה ללא הקדמה... אממ... אני אוהב אותך." ופתאום הכל
השתנה, מה בסך הכל עשיתי? אמרתי לך שאני אוהב אותך, זה הדבר
היחידי שיכולתי לחשוב עליו כשראיתי אותך ושמעתי אותך אהבתי כל
דבר שאת עושה.
"for what it's worth, I love you"
כנראה שזה באמת קשה לומר את זה.
אם לא הייתי אומר את זה, כל השינוי הגדול אולי לא היה מתחיל?
אולי.
אבל מה רע בלהגיד כמעט הכל? לא צריך לשקול כל מילה כאילו זה
חיים ומוות (סוג של)
פתאום הכל מתחיל להתפתח בצורה מאוד משונה.
היה כיף ונחמד וטוב ועכשיו הכל שקול. מתון. בדיוק כמו שהולכים
על פסי רכבת ומשתדלים לא ליפול, אבל בסופו של דבר תגיע הרכבת
ונצטרך לקפוץ או להדרס.

למה הכל חייב להיות קשה פתאום, באסה, החיים קשים!
לא נכון, החיים לא קשים, לא כל כך, אם עושים אותם קשים אז הם
יהיו כך.

"It happens, what? shit? yea shit happens"

וממשיכים הלאה.

אז בעצם למה אנחנו אומרים "אני אוהב אותך"?
הרי אם זה רק פוגע למה להרוס?
וחוץ מזה תגדירו מתי זו אהבה?

אני הגדרתי אהבה כשהייתי איתך, כשישבנו ויכולנו להתחבק שידעתי
שאת דואגת לי ואני לך, זה לא היה כשהתנשקנו או כששכבנו כי זה
היה צורך (כמה נשיקות היו אהבה). אהבה אמיתית היתה כשאהבתי
לשמוע אותך ולראות אותך, כשלא הייתי חייב לגעת בך, אלא אם
רציתי לאותו הרגע להרגיש אותך. אהבה אמיתית היתה כשהחזקתי את
היד שלך כשישבת מאחורי כדי לדעת שאת עוד שם, עוד איתי למרות
שלא יתכן שתקפצי מאוטו באמצע נסיעה.

אני עדיין אוהב לשמוע אותך, במיוחד כשאת שרה.
אבל אני כבר פחות אוהב ואולי אפילו בכלל לא אוהב לראות חלק
מהדברים שאת עושה עד כמה שאני רוצה לעשות אותם בעצמי לפעמים.


בסופו של עניין את חשובה לי.
ולא הייתי צריך להגיד שאני אוהב אותך כי אולי הייתי מצליח
לשמור כך על הדברים הכיפיים.

אני חושב שהשיר של הקארדיגנז אומר את כל מה שאני מנסה להגיד,
תקשיבו לו, כל שבורי הלב ומקוללי שלוש המילים - אני אוהב
אותך.

"for what it's woth - cardigans"