דרך העיניים האלה כבר לא רואים הרבה.
פעם בעיניים האלה היה נוף עם אדמה ירוקה והרים בלי סוף ובית
ריק שכל יום נוסף בו משהו חדש.
בימים שהראות הייתה טובה העיניים האלה היו כמו קליידוסקופ מלא
צורות וצבעים.
כל פעם שסובבת אותו יכולת לראות צורה חדשה או צבע שהקרניים
השבורות היו הופכות למשהו קסום ולא מוכר.
עם הזמן משהו בנוף יבש והגבעות הפכו נמוכות יותר.
הבית התחיל להתרוקן, תמונות נפלו ונשארו רק מסמרים עם סימן
מאובק שמשהו תלה שם.
הרהיטים התבלו ואף אחד לא דופק על הדלת יותר.
הן כבר לא מישירות מבט, שלא יראו חלול במקום שהיה כל כך
צבעוני.
צריך הרבה שכבות איפור שחור כדי לכסות את הלבן שהזמן זרק
מסביב. משקפיים שחורים שמכסים.
כל קמט מסביב לאותן עיניים מסגיר סיטואציה עצובה ש"סימנה" את
הביקור שלה ונאחזת בעור שפעם היה צעיר ורענן.
לפעמים נדמה שנדלק בהן אור לרגע... רפלקסים שבורים של זיכרון.
ככה כנראה נראה כאב... איפור שחור, משקפיים כהים ובלי טיפת
אור.
הן סך הכל צריכות זוג עיניים שהן חלון של נפש תאומה שתטעין
אותן ותמלא אותן ברכה.
מבט של איש אמין, שזורק רסיסים של אור לקליידוסקופ אחד כזה
שמחפש בית חם עם אדמה ירוקה והרים בלי סוף.
ואז כל מה שצריך לקרות זה שילדים יתחילו למלא את הבית ומישהו
יחרוש את האדמה על הגבעות לפני שיהיה מאוחר מידי. הן ראו יותר
מידי שנות בצורת.