כתבתי לה סיפור הוספתי גם שיר לסיפור ובסוף חתמתי שאני אוהב
אותה שמתי במעטפה, הדבקתי בול ועישנתי סיגריה.
היא דפקה בדלת וחיבקה אותי, אני נישקתי אותה מערבב את טעם
הסיגריה בטעם המתוק שלה, בטעם האוהב וידעתי שאני לא אוכל לעשות
זאת שוב. היא התיישבה כמו שתמיד ישבה מאין נפילה כזאת של
:"סיימתי את היום המתיש ובאתי להירגע אצלך" וידעתי שאני צריך
לתת לה כמה רגעי מנוחה לפני שאני אתן לה את המכתב.
" מה שלומך?" מנסה להישמע כמו תמיד,  "אני שפוכה - מתה , היתה
לי כל-כך הרבה עבודה היום  אתה לא מתאר לעצמך כמה תיקים אפשר
לתייק בשעה" היא חייכה את החיוך הטהור שלה וידעתי שזו הפעם
האחרונה שאני אראה את החיוך ההורס הזה, חייכתי בחזרה " מה
איתך? הכל טוב?"  שאלה בעוד אני התיישבתי לידה מחכה לזמן
המתאים, לא עניתי רק עשיתי תנועת ראש שאמרה הכל "חי מיום ליום
סוחב את עצמי את יודעת" היא הנהנה לאות הבנה.
אהבתי את שיחות השתיקה שלנו, בדרך-כלל אחרי שיחות אלה  היינו
מתנשקים והולכים לחדר השינה למעשה אוהבים, לא כמו הפעם, הפעם
זה שונה עדיין לא נגמרו כל המילים שהיינו צריכים להגיד זה לזה
שנוכל להירגע ולעשות את המעשה באהבה ובכיף.
"דניאל" היא אמרה לבסוף אחרי דקות של שתיקה שיכלה להרוג "
אנחנו צריכים לדבר" היא סיימה הושטתי יד לכיס והרגשתי את
המעטפה מתקמטת בידי," אני יודע, ציפיתי לזה" הוצאתי את המעטפה
ונתתי לה, הרגשתי את מגע העור הרך שלה "קחי תקראי בינתיים אני
אלך לעשות קפה" קמתי והלכתי למטבח מרגיש שעיניה הכחולות
הגדולות עוקבות אחרי וכשנעלמתי בתוך המטבח ידעתי שתפתח את
המעטפה  הרגשתי את הדמעה הראשונה נוחתת לי על לחיי השמאל,
הפעלתי את הקומקום מכין רק כוס קפה אחת. ידעתי שכשאני אחזור
לסלון היא כבר תעלם, בדרך-כלל פגעתי בול לרגשות שלה, היא היתה
כמו ספר פתוח בשבילי, לא יודע אם הפעם הצלחתי לקרוא את כל
הסימנים פשוט ידעתי שזה נגמר ממזמן וכמה שלא ניסיתי להחיות את
זה וכמה שלא נפגשנו עדיין ראיתי בעיניה שהיא רוצה לעזוב.
מזגתי את החלב ויצאתי לסלון ריק והרגשתי את הדמעה השנייה נוחתת
לתוך כוס הקפה שלי, משאירה את הטעם המר-מתוק שלה על הכוס.