אני מקשיבה לשיר של אלטון ג'ון וחושבת כמה נפלא היה אם הייתי
מצליחה לבטא בכזאת קלות את מה שאני מרגישה עכשיו.
איך אנשים מצליחים לכתוב בארבעה בתים ופזמון את כל המילים הכי
יפות שנבראו, כאילו הומצאו במיוחד בשביל אותו בחיר לב. אני
רוצה לספר לך, אבל אני מרגישה קטנה ליד אנשים גדולים ממני,
שהיו אומרים זאת טוב יותר.
אז אני שותקת, מנסה לחשוב מה היו אומרים אילו היו הם אני, איך
היו נראות שורות הבתים שלהם, כשהם כותבים כל מילה רק בשבילך.מה
היו אומרים אילו היו מרגישים אותך, כמוני.
"אני מקווה שלא אכפת לך, שכתבתי במילים, כמה נפלא העולם כשאתה
בתוכו", איך מקבל משפט כל כך פשוט משמעות כל כך גדולה?

   ביום שבת שעבר, סבתא שאלה אם אנחנו עדיין חברים, אמרתי
"ברור", היא אמרה שיהיו לי עוד הרבה חברים. רציתי לקום וללכת
ממנה, כי היה לי ברור למה אמרה את שאמרה, חשבתי שאהבה היא חסרת
גבולות, כנראה שסבתא לא חושבת כמוני. מאידך, אני מנסה לכבד
אותה, כי כשאני מביטה בתמונות השחור-לבן, אני נזכרת שעבר עליה
מספיק, והגיע הזמן שמישהו יסב לה מעט נחת.

תמונות שחור-לבן, תמיד מעוררות בי מחשבה. אני רואה איך נראו
האנשים הזרים שבין לילה הפכו להורי, מה הם לבשו, איפה גרו.
אני רואה חיים מוקפאים רק לרגע אחד, ואז אני נכנסת לתמונה,
והתמונה משנה את צבעה.
בצעירותי, נהגתי להביט בהורי ולתהות מדוע מכל ההורים בעולם
נבחרו הם, להיות שלי. הייתי מסתכלת על אמא ומדמיינת שאנחנו לא
מכירות. רוב הפעמים נטה דמיוני לאכזב אותי, מלבד פעם אחת, שבה
הצלחתי לדמיין עצמי חייה את חיי עם אמא אחרת- הם לא הטיבו
איתי, אותם חיים.

 אני יוצאת מנקודת הנחה שלכולנו יש את השאיפה המיוחלת שהיינו
נותנים את הכל בכדי שתתגשם. (אם אני טועה, דע שהמשפט הנ"ל נכתב
בכדי שתוכל להזדהות עם הפסקה הבאה). השאיפה שלי היא להיות בעלת
אינטליגנציה גבוהה, בעלת רמת משכל בשמים, בעלת ציון פסיכומטרי
שיטיל אגלי זיעה אצל אנשים קטנים ממני.  בינתיים, אגלי הזיעה
היחידים בסביבה הם, כצפוי -שלי.
למה?
-כיוון שאני מודעת לכך, שחיי ינועו בניסיון להיות משהו שאני
פשוט לא. (זאת כמובן, הטעות הראשונה בחייו של כל אדם, הטעות
השניה היא הניסיון להכחיש זאת, והטעות השלישית היא לגלות את כל
זה בגיל 70).
אני מביטה בכתוב, תוהה אם הוא מייצג אותי בכבוד- מחליטה שלא.
אני נזכרת ששמעתי פעם שאסור להאמין לכל פוליטיקאי שמתחיל את
המשפט שלו במילה "אני". מסתכלת על מה שכתבתי עד עכשיו וסופרת
בקלות 15 פעמים. האם זה אומר שדברי כוזבים? האם שיקרתי לעצמי?
ולך?

קשה קצת להתחיל משפט חדש בלי מילת ה "א", במיוחד כאשר דברי
מדברים עלי. מצד שני תהיה זאת התיימרות מסוכנת לנסות לכתוב
עליך.
-למה "התיימרות מסוכנת"?... התשובה לכך היא דיי פשוטה- המשפט
הזה משאיר את הקורא הזר במצב של חוסר מודעות, לכן הוא רוצה
להמשיך לקרוא, לגביך ניתן לאמר שאין כל סיבה מיוחדת להימצאותו
של הביטוי הנ"ל, ואתה גם לא צריך אחת, כיוון שביקשתי ממך לקרוא
ואתה,כמובן, לא מתכוון להגיד "לא".
זאת בעיה אתה מבין, כי נניח שעכשיו אינך רוצה בקריאה, אך
"מוכרח", מתוקף הנימוס להמשיך לקרוא, מה שנוגד לחלוטין את
יושרך. במערכת המשפט כאשר מתנגשים ביניהם שני חוקים קובע השופט
איזה מבין השנים הוא החשוב יותר וכך אתה יוצא ללא חטא. אך כעת,
כשאתה כבר מתייסר לחלוטין מהקריאה המייגעת, מי יקבע כי אינך
חוטא?...מי יקבע אם על הנימוס לנצח או שמא היושר חשוב מכל?
איני מנסה להבהיר לך נקודה נסתרת כלשהי, כך שאם נלחצת, אתה
רשאי להירגע. הכל נכתב כתוצאה ישירה של רצון מתגבר להגיע לסוף.

חוששני, שהייתי צריכה להגיע אליו כבר מזמן.
סוף