היא הורידה את כפפות הניתוח ויצאה מהחדר, הזיעה שלה נטפה
מפרצופה לכיוון הרצפה, היא לא האמינה שבחמש השעות האחרונות היא
עשתה ניתוח על ילדה בת 10 שכל מה שהיתה צריכה לעבור זה ניתוחון
קל של הוצאת שקדים, היא גם ידעה שהטעות היתה בשיקול הדעת שלה
לתת למתמחה לנסות לעשות את הניתוח. היא שטפה את פניה ונאנחה "
לפחות היא יצאה מזה בסדר" לחשה לעצמה והלכה לשבת בחדר המנוחה
של הרופאים.
כבר שמונה שנים אליזבת עבדה בתור רופאת ילדים בבית החולים הזה
לאחר שבילדותה כל-כך אהבה לטפל בחברותיה ובאימה שנפטרה לבסוף
מסרטן. כאב הלב שלה היה כל-כך חזק שהיא היתה חייבת להיות
רופאה, זה המשיך בצבא כששלחו לה עתודה לרפואה והיא הסכימה,
לאחר מכן המשיכה להתמחות בבית החולים. ועדיין היא הרגישה שהיא
לא עושה מספיק, היא גם היתה פעילה בתנועות שעזרו לילדים
חד-הוריים ובתנועות ללוחמה בסרטן. הדלת נפתחה ואור הציף את
החדר, אודי נכנס, הוא ידע שאלי תהיה שם, הוא הדליק את האור
הביט בה נבהלת וחייך.
" היי אלי שמעתי מה קרה, את בסדר?" הוא ניגש והתיישב לידה,
"אני מותשת" ענתה בחצי לחישה. " לפחות הצלת אותה, כולם מחפשים
אותך את יודעת לשבח וכאלה" אליזבת הרגישה את הדמעה הראשונה
נוחתת על לחייה, אודי ניגב אותה לפני שגלשה לכיוון השפתיים
וחיבק אותה "הבאתי לך משהו" אמר אחרי כדקה והוציא קופסאה מכיסו
הימני.
"אודי, אמרתי לך שאני לא רוצה שום דבר" היא התגוננה " נו
תפתחי, רק פעם בשנה יש לך יום הולדת, קדימה תפתחי" והושיט את
הקופסה לידה, היא פתחה אותה בלת ברירה בפנים היתה שרשרת כסף עם
תליון לב ואבן אדומה קטנה, הוא הוציא את השרשרת מהקופסה וענד
לצווארה " תודה" היא לחשה "זה יפה, אבל לא היית צריך, באמת"
היא חייכה.
"בואי כולם מחפשים אותך" אודי קם "לא, לא בא לי לצאת מפה, תן
לי להיות קצת לבד" כשסיימה הוא כבר יצא.
אליזבת רצתה להיות לבד וידעה שבחדר הזה אף אחד חוץ מאודי לא
יחפש אותה, היא היתה אמורה לסיים עוד שעה אבל אחרי ניתוח יש
תמיד קצת הפסקה, היא נגעה בתליון הלב היא ידעה שאודי אוהב אותה
אבל לפני כמה שנים היא הפסיקה לצאת עם אנשים מהעבודה אחרי כמה
שמועות זדוניות שהפיצו עליה. היא החליטה שההפסקה נגמרה ויצאה
מהחדר.
כשהגיעה למזכירות  בית החולים כולם היו עסוקים בשלהם ורק מנהלת
המחלקה אמרה לה "כל הכבוד, תמשיכי כך" היא ידעה שמשהו חשוד,
כבר כמה ימים אף אחד לא דיבר איתה חוץ מ"מה שלומך?" "מתי את
מגיעה", או הולכת ודברים כאלה קטנים, אודי גם היה במזכירות
וכשראה אותה חייך ולקח אותה החוצה, כולם היו שם עם בלונים
ועוגה וצעקו "הפתעה!", "חשבת שנשכח" ועוד אמרות  שאומרים
במסיבות הפתעה. היא חייכה כמה חיוכים אבל בפנים לבה נשבר, היא
רצתה ללכת הביתה לישון ולשכוח שהיום הזה קרה בכלל.
אחרי כמה דקות כולם נכנסו בחזרה לביניין והיא החלה ללכת לכיוון
תחנת האוטובוס, היא הסתובבה וראתה את אודי עומד שם, הוא החל
לרוץ ולצרוח "אלי, אני אוהב אותך" היא חיבקה אותו וביקשה
סליחה.

האוטובוס הגיע והיא עלתה אליו יודעת שלא תחזור יותר לבית
החולים או לאודי או לכל מקום, התחנה האחרונה היתה בים היא ירדה
והלכה לעבר השקיעה שרק עכשיו התחילה שקיעה של אמצע דצמבר
והתיישבה מספיק קרוב לים שרגליה יגעו במים המלוחים בפעם
האחרונה. היא הוציאה את הבקבוק הקטן ובמיומנות מילאה את המזרק
בחומר השקוף והזריקה אותו לרגלה.
יותר מאוחר באותו ערב מישהו מצא אותה מוטלת בין חיים למוות
והנשים אותה, באופן אירוני הבית חולים הכי קרוב  לים הוא הבית
חולים שבו היא עבדה, כשהוא נכנס כשהיא בזרועותיו כולם הביטו
בתדהמה ומיהרו לטפל בה.
אודי נכנס למזכירות לאחר ההפסקה, כל העיניים היו מופנות אליו
הוא הביט בעצמו לראות אם החולצה נקייה והרוכסן סגור כשווידע
שהכל כרגיל שאל "עשיתי משהו?", נעמי היתה היחידה שסמך עליה הוא
ניגש אליה "נעמי, מה קרה?" אודי שאל, נעמי היססה קצת ולבסוף
אמרה "אודי, מצאו את אלי גוססת על חוף הים היא הזריקה לעצמה
רעל, כולם טיפלו בה, היא עכשיו מונשמת בחדר 3 במצב קשה אך
יציב",הוא רץ מיד לחדר המיון הנמרץ. היא שכבה שם עם מכשירים
שיוצאים לה מהפה ומהאף, מראה שהיה רגיל לראות בתור אח בבית
החולים אבל לאלי זה לא התאים והוא הביט במכשירים כאילו ראה
אותם בפעם הראשונה בחייו.
"למה אלי, למה" והדמעה הראשונה זלגה ונחתה לה על הלחי, הוא
הביט בה מלטף את לחייה, המתנה שנתן לה כמה שעות קודם עדיין
היתה שם מונחת בין כל המכשירים. "רציתי להיות לבד" הוא שמע
אותה אומרת אבל פיה לא נפתח והגה לא יצא ממנו, "אני אוהבת
אותך" הקול המשיך "ואולי פעם זה היה לי מספיק אבל היום אני
מרגישה ריקנות, זה לא באשמתך" הקול הפסיק וליבה הפסיק לפעום,
הוא הוציא אותה ממכונת ההנשמה ויצא מהחדר , מותיר אותה לבדה.