ואז זה קרה,
הכל התחיל להתערפל,
שחור נהיה לבן,
לבן נהייה אפור,
אפור היה שחור.
בהתחלה זאת הייתה הישיבה. טל יושבת ומקשיבה לאחותה, שמתקשרת
ומודיעה לכולם
אבל אין לטל כוח לזה! טל רוצה ללכת, לבכות, לצרוח, לקבל את כל
התשומת לב
ואז טל הלכה לבית של סבתא...
ושם אבא היה,
חיבוק קצר, הוא כל כך מרוחק
המטפלת של סבתא, בוכה הרבה, מנותקת.
סבתא, סבתא חיה שלי
חיים שלי... למה?
למה הלכת עכשיו? זה כ"כ מוקדם
רק עוד 4 חודשים...
עד לחתונה של הנכדה שלך...
מזה 4 חודשים בשבילך
את שחיה כבר 90 שנים?
אבל בעצם, מה אני יודעת
למה אני מדברת
מה אני קשורה?
הרגשות כל כך מבולבלים.
לא!!! לא!!! זה לא צריך להיות עכשיו!!!
איפה הלוויה?
בבית קברות חדש, לא איפה שצבי קבור.
נורא.
3 בתי קברות.
3 קרובי משפחה שקבורים שם.
כל אחד במקום אחר,
טל רוצה שסבתא תהיה קבורה יחד עם צבי, הבן שלה.
צבי נפטר לפני 4 שנים ומאז סבתא חיה כבר לא חיה.
כן, בגוף היא חיה, אבל הנשמה שלה איתו... עם הבן שלה, בגן
עדן.
כל אחד מתמודד עם השוק בדרך שלו.
כל אחד חווה את הכאב שלו.
וטל, ילדה קטנה, שלא צריכה להיות פה בכלל
מסתכלת על כולם ולא מבינה מה היא עושה כאן,
שמה אבן על הערימה הגדולה של החול, שמתחתיו סבתא חיה ישנה,
ישנה לנצח.
סבתא!
תשמרי על צבי בשבילינו, ושהוא ישמור עלייך
טוב סבתא?
טוב?
טל רוצה לצרוח, לצרוח את כל מה שהיא מחזיקה בלב:
סבתא אני אוהבת אותך!
סבתא, אני יודעת שלא באתי לבקר
אבל לא רציתי לראות אותך במצב הזה,
אני רוצה לזכור אותך מאושרת, בריאה
סבתא חיה חיה!
אני יודעת שאת סולחת לי
ואוהבת אותי
וזה כואב,
זה כל כך כואב.
מה אני אעשה עם כל הכאב הזה?
הוא מצטבר ומצטבר ומצטבר
הוא לא הולך וקטן!
סבתא אני אוהבת אותך!
אני...
אני אוהבת אותך...
סבתא...
חכי לי סבתא...
אני באה
