אמרתי שלום לאישתי ולבן שלי ועליתי על הרכבת.
חשבתי שנצליח לברוח מהם אבל הם הגיעו גם לכאן.
באו אתמול דפקו בדלת ואמרו: "לך תארוז מזוודה ותיפרד מכל
הקרובים שלך, מחר אתה הולך לעבוד".
אישתי עזרה לי לארוז את המזוודה והכניסה לי לשם המון בגדים
חמים, למרות שאומרים שבמזרח פחות קר.
ירדתי למטה להיפרד מהבן שלי ומצאתי אותו משחק בכדור.
"מחר אני הולך, אתה לא רוצה להיפרד ממני?" שאלתי אותו, הוא
הנהן ואמר שכבר יבוא, חזרתי הביתה.
בערב אכלנו ארוחה אחרונה בתור משפחה שלמה.
בבוקר לפני שהלכתי אישתי נתנה לי תמונה, שצילמנו בקיץ עם שתי
אחיותיי וידיד של המשפחה ואמרה לי "תשמור אותה".
הם ליוו אותי לתחנת הרכבת שם לא נתנו להם להיכנס. נפרדנו
ונכנסתי לתחנה.
עליתי על הרכבת וניסיתי למצוא לעצמי פינה שקטה.
זה לא היה קל. הייתה צפיפות נוראית. התיישבתי בפינה של הרכבת
והסתכלתי בתמונה.
הרכבת התחילה לנסוע.
אני לא יודע כמה זמן נסענו, איבדתי לגמרי תחושת זמן אבל בסופו
של דבר הגענו למקום גדול שבכניסתו היה שלט: "אושוויץ
בירקנאו".
הוציאו אותנו מהרכבת והתגלה לפני שטח אינסופי. היה ממש קר.
הכניסו אותנו לתוך מן בניין נמוך וארוך שבו לקחו לנו את
המזוודות בכניסה והפשיטו אותנו כדי לנקות לנו את הבגדים מכינים
ומחלות. בינתיים נתנו לנו פיג'מה דקה לבנה עם פסים בצבע כחול.
אחר כך לקחו אותי ועוד כמה אנשים והכניסו אותנו לביתן די ארוך
עם המון דרגשים ואמרו לנו שכאן אנחנו נגור מעכשיו. בהתחלה
חשבתי שזאת טעות כי הסתכלתי מסביב וכל הדרגשים נראו כאילו הם
שייכים כבר למישהו אבל כשאמרתי להם את זה הם רק נתנו לי סטירה
וצעקו עליי להסתדר עם מה שיש.
אז הלכתי לקצה של הביתן ומצאתי פינה קטנה שעדיין לא הייתה
שייכת לאף אחד.
חשבתי שעכשיו אנחנו אמורים לקבל בחזרה את המזוודות שלנו אבל
פחדתי לשאול אחרי התגובה של החייל ממקודם. רק לא כל כך הבנתי
איך הם ידעו לשלוח את המזוודה שלי בדיוק לפה, לביתן שלי ולפינה
שלי. ואז הם צעקו עלינו לצאת ולהצטרף לשאר האנשים בעבודה.
יצאנו החוצה. היה לי נורא קר רק עם הפיג'מה הזאת ותהיתי מתי
אני אוכל לקבל משהו חם יותר ללבוש.
הם אמרו שהקבוצה שלנו שגרה בביתן הזה תעבוד בשדות של הירקות
ושאנחנו נקבל את המזוודות שלנו רק בערב. מישהו שאל איך הם ידעו
להעביר את המזוודות שלנו דווקא לכאן וממש שמחתי שהוא שאל את זה
כי גם אני רציתי לדעת. בתגובה החייל צעק עליו שאם הוא לא יודע
ארים הם הגזע המסודר ביותר ושאם הוא רוצה לקבל את המזוודה שלו
כדאי לו לשתוק.
ואז הם הובילו את כולנו לעבודה וראיתי שכשהתחלנו ללכת החייל
דחף את זה ששאל קודם עם הכת של הרובה.
הגענו לשדה גדול מלא וקפוא שלא היה נראה כאילו צמח בו משהו
בכלל אבל הם אמרו שכן ושאנחנו צריכים להתחיל לחפור ושיש הפסקה
שדיוק בעוד שלוש שעות ושלא נאחר אותה.
העבודה הייתה קשה, מאוד, והם לא נתנו לי לנוח אפילו לשניה.
בערב כשחזרנו לביתן שלנו המזוודות שלנו לא היו שם אז חשבתי
שאולי נקבל אותם מחר, ממש רציתי את התמונה שלי עכשיו אבל
נאלצתי רק לדמיין אותה.
הייתי כל כך עייף והיה לי כל כך קר, וגם לא היו הרבה שמיכות
ובגלל שאני הגעתי אחרון כבר לא נשארו לי בכלל. אז רק התכרבלתי
בפינה של הדרגש ונרדמתי תוך כדי מחשבות על הבית, על אישתי ועל
הבן היחיד שלי.
למחרת חזרתי לעבוד בשדה הקפוא עם שארית הביתן שלי, והיום הגיעו
גם אנשים חדשים ובינם היה גם אחד מהאחים שלי, מה ששימח אותי
מאוד.
אבל האנשים החדשים שוכנו בביתן אחר ככה שנשארתי לבד בפינה
שלי.
הימים אחרי כן היו דומים מאוד. אבל מיום ליום רק נעשיתי חלש
יותר ויותר והבנתי שכבר לא נקבל את המזוודות שלנו, או בגדים
חמים, או בכלל משהו מעבר למרק דלוח לארוחת צהריים וערב.
ככל שהחודשים עברו הרגשתי יותר ויותר רע וחלש, את המכתב האחרון
לאישתי כתבתי בינואר.
חשבתי שעברה לפחות חצי שנה מאז שאני כאן אבל התברר שעברו רק
חודשיים.
יום אחד יצאתי לעבוד, כרגיל, בשדה, זה היה יום קר במיוחד.
חפרתי וחפרתי והרגשתי שאני מתחיל לאבד את הכוחות שלי, ופתאום
פשוט נפלתי, אני חושב שאיבדתי את ההכרה אבל אף אחד לא ניסה
להעיר אותי.
כשלבסוף פקחתי את העיניים הרגשתי כוחות מחודשים ושמתי לב לדבר
מוזר.
הסתכלתי על עצמי, שוכב על האדמה הקרה מלמעלה.
חשבתי שאני חולם או משהו כזה כי כולם מסביב עדיין היו עסוקים
בעבודות שלהם, ואז הייתה הפסקה ורציתי ללכת עם כולם לאכול אבל
משום מה שום דבר לא השתנה, עדיין הסתכלתי על עצמי מלמעלה שוכב
על האדמה עד שחייל אחד הגיע וטלטל אותי, לא זזתי והוא קרא לאחד
מהעובדים שעבדו איתי בשדה והורה לו להעביר אותי לעגלה.
באותו רגע הבנתי שזהו, אני מת.

המשכתי להסתכל על החיים בבירקנאו מלמעלה עד סוף המלחמה.
ראיתי כיצד החיילים הורגים חלק ממשפחתי שהייתה שם ואיך חלקם
מתים מחוסר כוח.
ביום האחרון כאשר פינו את המחנה ניסו להרוס אותו כמה שיותר
ונורא פחדתי שאם יהרסו אותו, מי יידע אחר כך מה קרה שם?
אבל השנים עברו, ואנשים התחילו לשמוע על הזוועות, על הדברים
הנוראים והמחנה שלי הפך למן מוזיאון.
מסתבר שהמזוודות שלנו נשארו בבניין הארוך והנמוך שידוע בכינויו
"הסאונה".
והפולנים שימרו את הכל, כל דבר שנשאר, כל שריד.
ביום שסידרו את המזוודות שלנו שנשארו שם ראיתי פתאום את
המזוודה שלי. הם שמו אותה בארון זכוכית בתוך הסאונה יחד עם עוד
מזוודות, פתוחה וריקה.
רק דבר אחד נשאר בתוך המזוודה שכנראה החיילים לא שמו לב אליו,
התמונה שלי.
הפולנים אספו את כל התמונות שנשארו במזוודות של האנשים ותלו
אותם על שישה קירות ממש לפני היציאה של הסאונה, גם את התמונה
שלי הם תלו.

בינתיים ראיתי כיצד אישתי נישאת בשנית, כיצד הבן שלי גדל
ומתחתן, ראיתי את הבת היפיפייה שנולדה לו, ולצערי גם ראיתי את
גירושיו ולאחר מכן את נישואיו השניים ואת ביתו השניה.
בערך שישים שנה אחרי מותי ביתו השניה של הבן שלי, נכדתי השנייה
נסעה במשלחת לפולין עם בית הספר שלה, לראות את מה שקרה.
הסתכלתי עליה בקפידה מהרגע שנכנסה לבירקנאו וליוויתי אותה בכל
התחנות שביקרה בהן.
המחראות, הביתנים, תאי הגזים ולבסוף, הסאונה.
היא נכנסה וצעדה מזועזעת מסתכלת על הדברים, על המזוודות, היא
גם הסתכלה על המזוודה שלי, אבל היא לא ידעה זאת.
לבסוף היא הגיעה לששת הקירות עם התמונות. קיוויתי מאוד שהיא
תמצא את התמונה שלי וניסיתי להנחות אותה, הרגשתי שזאת תהיה מן
סגירת מעגל.
היא הסתובבה בין התמונות והסתכלה על כולן אחת אחת.
לפתע כשכבר כמעט נגמרה לה הסבלנות נחו עיניה על התמונה שלי.
היא הסתכלה עליה בתדהמה והחלה לבכות.
זהו, המעגל נסגר.



מוקדש לאבא של אבא שלי ז"ל