יש לי פה גדול. זו הבעיה שלי. הייתי צריך להגיד לא, אבל אמרתי
כן. אז משום כך, במקום להשתזף עכשיו  ברביירה הצרפתית עם איזו
חתיכה מקומית, אני דוהר על  הכביש המהיר בראות אפסית, נלחם
בערפל, בגשם ומתפלל שהמשטרה הגרמנית לא  תתפוס אותי לפני
שאצליח לעבור לשוויץ.
נותרה לי עוד שעה של נסיעה לגבול. עד אז הם עלולים  לגלות את
הגופה. אבל עם קצת מזל, ייקח להם זמן לגלות מיהו, כי המסמכים
שלו אצלי. טוב שזכרתי לקחת אותם.
המסמכים! אני חייב להיפטר מהם. אסור  שיתפסו אותם עלי.
עצרתי בתחנת דלק. נעלתי את עצמי באחד התאים בשירותים, קרעתי את
המסמכים לגזרים קטנים והורדתי את המים. עכשיו הרגשתי טוב יותר,
גם בגלל שניצלתי את ההזדמנות כדי להשתין.
חזרתי לכביש המהיר והפעלתי את מכשיר הרדיו הנייד הקולט תדרי
שידור משטרתיים. ציוד חובה אצלנו למי שיוצא למשימה בחו"ל.
הגרמנית שלי דפוקה, אבל מילה פה מילה שם הייתי מצליח להבין אם
מחפשים אותי, אך לא שמעתי כלום.
רק אתמול, הייתי בדרך לחופשה ברביירה.                        
                                             נשארתי במשרד,
במטה השרות החשאי ברומא, לסגור כמה עניינים  אחרונים. הם תפסו
אותי ממש לפני שיצאתי. ממבצעים ביקשו שאכנס לרגע. ג'וב קטן שצץ
פתאום, אמרו לי. לא משהו מתוכנן. מקור במשרד ההגנה הגרמני יצר
קשר והודיע שיש לו חומר מעניין. צריך לקפוץ לגרמניה, לשלם לו
את התעריף הרגיל, שבעת  אלפים מארק, לקבל ממנו את התקליטור עם
החומר ולחזור. יומיים עבודה בסך הכל. זו עונת החופשות, הם אמרו
לי, חסר אנשים, אתה יודע. זה משהו שיגרתי, הם הוסיפו ואמרו,
אבל  בכל זאת, לא היינו רוצים לשלוח טירון. הייתי צריך להגיד
להם לא. אבל אמרתי כן.

אתם בוודאי שואלים, מה פתאום אנחנו מרגלים על הגרמנים, כי
אנחנו בעלי ברית, נכון? שטויות. ככול שאתה יודע יותר על בעל
הברית שלך, ככה יותר קל לך להיות בעל ברית שלו. חוץ מזה, אני
בטוח שהם עושים לנו את אותו הדבר, רק שעדיין לא תפסנו אותם.
משדה התעופה לקחתי רכב שכור לבאד פאפן, שעה נסיעה. מקום המפגש
נקבע במרחצאות של עיירת הנופש הזו. אני שונא את המקום. ריח
הגופרית עושה לי סחרחורת, אבל פרנץ, המקור הגרמני, קבע את
הפגישה והמיקום.
פגשתי אותו פעם, את פרנץ, במבצע אחר, לכן שלחו אותי עכשיו. הוא
טיפש, שמן וזנאי. רץ אחרי כל דבר בשמלה. לפני כמה שנים גילינו
את החולשה שלו. לחולשה הזו היו שמות שונים. פעם קראו לה מאריה,
פעם אנה, פעם אינגריד. כדי לממן אותה, את החולשה, הוא היה צריך
יותר כסף מהמשכורת ששילמה לו הממשלה הגרמנית, אנחנו היינו
צריכים מידע וכך נוצר השידוך.

כשהגעתי למרחצאות השארתי את הרכב בקצה מגרש החניה, החרטום
לכיוון הכביש. זה מאפשר הסתלקות מהירה, אם צריך. זו התרגולת.
לא שצפיתי בעיה, בסך הכל עניין שיגרתי, אבל אחרי שנים של
פעילות, תרגולת  הופכת לטבע שני.
בכניסה קיבלתי חלוק לבן, מגבת  וסנדלי בד. אצלנו היו זורקים לך
את כל זה על הדלפק. אבל אצל הגרמנים הכל מסודר ומקופל יפה
בשקית דמוית עור, שאתה יכול לקחת אתך אחר כך. נכנסתי לתא שלי,
התפשטתי ולבשתי את החלוק. דחפתי את המעטפה עם הכסף לכיס ויצאתי
למסדרון לחפש את תא 49 , התא של פרנץ. ריח  הגופרית התחיל
להחניק אותי. הייתי צריך להתקרב לדלתות כדי לראות מבעד למסך
האדים את המספרים שעליהן. כשעמדתי להניח את ידי על ידית הדלת
של התא, היא החלה להיפתח.                                    
                         
נצמדתי לקיר במהירות ועצרתי את נשימתי. בלונדינית ארוכת שיער
חמקה החוצה במהירות והתרחקה  בריצה כשהיא מסתירה בכיס החלוק
אקדח ארוך-קנה. מיהרתי להיכנס וסגרתי את הדלת מאחורי. פרנץ היה
מת לגמרי. מבעד לאדי הגופרית המהבילים הצלחתי לראות בקושי רב
את גופתו העירומה, צפה במי האמבטיה, פניו למטה. קילוח דם זלג
מאוזנו השמאלית ויצר במים כתם אדום שהלך והתפשט. בגדיו היו
מוטלים על שרפרף העץ הקטן שניצב בפינה. חיטטתי בהם במהירות,
אבל ביסודיות. התקליטור לא היה שם. המחסלת בוודאי לקחה אותו.
הוצאתי מהארנק את המסמכים המזהים שלו. פתחתי את הדלת והצצתי
החוצה בזהירות. המסדרון היה ריק. חזרתי  לתא שלי, התלבשתי
במהירות, מיהרתי למכונית והסתלקתי משם.

עכשיו נגמר לי הכביש המהיר וראיתי את מעבר הגבול לשוויץ. הגשם
פסק וגם הערפל החל להתפזר. שני שוטרים משועממים עמדו ליד בקתת
המשמר. התקרבתי אליהם וחשתי את אצבעותיי מהדקות את אחיזתן
בהגה. רק שלא יעצרו אותי, חשבתי. שום שופט לא יאמין לי, כאשר
אטען שלא אני רצחתי את פרנץ.
הקפדתי להביט קדימה כאשר חלפתי על פני השוטרים. ציפיתי לשמוע
קריאה לעצור, אבל שום דבר לא קרה ואני המשכתי לנסוע.
עשר דקות אחר כך כבר שתיתי מכוס גדולה של בירה בפאב השוויצרי
הראשון שמצאתי. כמה שהייתי זקוק  למשקה הזה! התחלתי להירגע
והצצתי במקלט הטלוויזיה שהיה תלוי מעל לדלפק. החדשות התחילו
ופתאום ראיתי את המסך מלא בפניה של בלונדינית בגיל העמידה. מיד
זיהיתי אותה. זו המחסלת  מהמרחצאות! ניסיתי להישמע משועמם כאשר
שאלתי את הבארמן במה מדובר. האיטלקית שלו הייתה יותר טובה
מהגרמנית שלי.
האישה הזו רצחה את בעלה, אמר לי הבארמן בנימה אגבית וניגב כתם
דמיוני מהדלפק. היא סיפרה לשוטרים שבעלה בגד בה עם הפילגש שלו.
היא שמעה אותו קובע פגישה במעיינות באד פאפן והיא הגיעה לשם
כדי לעשות לו סקאנדל. היא אומרת שלא התכוונה להרוג אותו וזו
הייתה תאונה. אבל, המשיך הבארמן, נאבק עדיין בכתם הדמיוני שרק
הוא הצליח לראות, כשהיא נכנסה, התא היה מלא אדים ובקושי ראו
משהו. הוא ישב באמבטיה, כך סיפרה, כיוון אליה אקדח ואמר: 'זו
הולכת להיות הפגישה האחרונה שלנו'. היא התרגזה מאד וזינקה
עליו. הם נאבקו על האקדח ואז נפלטה ירייה. הוא נפגע והיא נבהלה
וברחה. השוטרים עצרו אותה כמעט מיד כאשר שוטטה ברחוב בחלוק
רחצה לבן, מנופפת באקדח לכל עבר ולא חדלה לצעוק שלא התכוונה
להרוג אותו  .
זה כל הסיפור, סיים הבארמן. הוא הצליח להכניע את הכתם שלא היה
על הדלפק, ועבר ללטש במגבת את הכוסות הנקיות.
התרתי לעצמי חיוך קטן והנפתי את כוס הבירה הריקה למחצה לעבר
מסך הטלוויזיה. לחייך, גברת פרנץ, אמרתי בלבי, ותודה. תודה
שהגעת אליו לפני. אז, אחרי הכל, התקליטור לא נגנב ,כי פרנץ לא
הביא עמו שום תקליטור. כי במלותיו האחרונות הוא התכוון, שזו
הפגישה האחרונה שלו עם המודיעין האיטלקי והכדור הראשון במחסנית
שלו היה מיועד לי. אולי הוא התכוון גם להתאבד אחר כך. ואולי
לא. אבל זה כבר לא משנה, כי הוא ממילא מת. סיפור פשוט של טעות
בזיהוי.

סיימתי את הבירה והשארתי מאחורי את הבארמן, שסיים עם הכוסות
והחל להתעלל בלימונים טריים כשהוא בוצע אותם לרצועות דקות.
הערפל כבר נמוג לגמרי והשמש הייתה חמימה. יותר, כך הבטחתי
לעצמי כשיצאתי לדרך, אתה  לא לוקח ג'ובים של אחרים בהתנדבות.
אבל, אצלי לך תדע. כי אני, כבר אמרתי את זה, יש לי פה גדול
שאומר כן כשצריך להגיד לא.  


(מתוך "איש הניקיון",קובץ ספורי ריגול,2002 )