"באמת? חשבתי שרק אלי הוא הגיע" "תתפלאי, הירח מגיע אל מי
שצריך אותו".
ככה ישבנו שם, שעתיים-שלוש, ודיברנו על הירח. אני זוכרת הכל
במדויק, כאילו עכשיו. זוכר?
"אמורים להגיע עוד אוטובוסים ליקנעם בשעה כזאת?" "אין לי
מושג". שתיקה. פתאום אתה מתחיל לשרוק לי (אני יודעת שלי שרקת)
את השיר הזה של לאה שבת על הירח בידיים, בשמיים... "הוא יפה
היום, הא?" "מקסים..." "מכירה את השיר?" "שמעתי אותו כמה
פעמים... לא משהו, סתם נחמד" "את מהחברים של הירח?" חייכתי.
נכון, נראית כאילו משם נפלת אבל החיוך שלך כששאלת אם אני
מהחברים... "את בוהה בו הרבה אז פשוט חשבתי..." "לא. אני לא"
ישבנו שם עוד, כשהמתח מתוח כל-כך שכל רשרוש יפוצץ אותו כמו
בלון כחול. פתאום חשבתי שאולי..."למה אתה מתכוון מהחברים שלו?"
"מהחבר'ה" "מה... אשכרה יושבים כמה חבר'ה אצל הירח ומעבירים
קטעים?" "כן" שוב אנחנו שותקים. קרה לנו הרבה. "ידעתי. ידעתי
שהוא היה אצלך" "מה ז... מה זתומרת?" "אני רואה לך על הפנים,
ככה זה תמיד, הוא עושה את זה כל הזמן. הוא בא לבקר מישהו פעם
אחת, הבנאדם חושב שהוא משהו מיוחד, בוהה בירח כל הלילה, מן
הסתם אחד מהחבר'ה קולט אותו, חושב שהוא בפנים, שואל על החברים
והבנאדם שבור. אני אומר-שבור. הנה, כמו שאת עכשיו" "מה?
הירח... הוא בא להרבה אנשים?" "פה ושם. תראי, הוא לא יורד כל
לילה, כן? אבל פעם בחודש, לפעמים פעמיים. הוא משתדל שזה יהיה
כשהוא במלואו, כי בכל זאת, לא נעים לרדת חצי, ובננה זה
בכלל..."
נכון. הייתי שבורה. "באמת? חשבתי שרק אלי הוא הגיע" "תתפלאי,
הירח מגיע אל מי שצריך אותו" "אז למה הוא שובר לנו את הלב כל
פעם מחדש?"
מכאן גלשה השיחה עוד אל תוך הלילה. בהתחלה כעסתי על הירח, שככה
שובר אנשים. אחר-כך ניסיתי להבין אותו. בסוף שוב אהבתי אותו.
הרי הכמה שניות האלו שהירח היה אצלי הידיים היו השניות
המאושרות בחיי, ושברון הלב שהירח מסדר לנו אחר-כך הוא רק חלק
מהסרט. הרי ברור שהוא שולח לנו יחד עם הכאב גם פתרון נפלא
בדמותך. והיו לנו הרגעים שלנו. והיתה לנו האהבה שלנו, אהבה
לאור ירח. ובסופו של דבר, הירח לא אחראי לטמטום שלי, שנבהלתי
ממך פתאום. שעזבת אותי פתאום. אבל תגיד, אף פעם לא שאלתי, הירח
מגיע גם אל מי שצריך אותו ודפק לעצמו את הפעם הראשונה?